ב-1975, חוקק חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (התשל"ה 1975) (להלן: "החוק"). חוק זה מבטיח לנפגע הינו חוק סוציאלי במהותו אשר נחקק במטרה להבטיח כי כל נפגע בתאונת הדרכים (למעט החרגים שיפורטו להלן) יהיה זכאי לפיצוי בגין נזקי הגוף שנגרמו לו בתאונת הדרכים.
בחוק הוגדרו מספר רכיבים חשובים, הכרוכים בכל תאונה, שנועדו לבאר ולקבוע את המסגרת החוקית. אלא שלמרות הניסיון לכלול הגדרות רחבות ומקיפות נותרו שאלות רבות פתוחות עליהן ניסתה הפסיקה להשיב ולצקת תוכן לתוך החללים (לקונות) עליהם החוק לא ענה.
בין ההגדרות החשובות:
תאונת דרכים – הוגדר כמאורע בו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה. ההגדרה מוסיפה ומרחיבה כי גם מאורע שאירע עקב התפוצצות או התלקחות של הרכב, שנגרמו בשל רכיב של הרכב או בשל חומר אחר שהם חיוניים לכושר נסיעתו תוכר כתאונת דרכים. רבות נכתב בפסקי דין רבים מספור אשר הרחיבו והוסיפו פרשנות שיפוטית למונח תאונת דרכים.
נזק גוף – מוות, מחלה, פגיעה או ליקוי גופני, נפשי או שכלי, לרבות פגיעה בהתקן הדרוש לתפקוד אחד מאברי הגוף שהיה מחובר לגוף בעת אירוע תאונת הדרכים.
שימוש ברכב מנועי – נסיעה, כניסה לתוכו או ירידה ממנו, החנייתו, דחיפתו או גרירתו, טיפול דרך או תיקון דרך ברכב שנעשו בידי משתמש או בידי אדם אחר שלא במסגרת עבודתו, לרבות התדרדרות, או התהפכות של הרכב או התנתקות או נפילה של חלק מהרכב או מטענו תוך כדי נסיעה וכד'.
נפגע – אדם שניזוק בגופו, על פי ההגדרה של נזק גוף, למעט אם הנזק נגרם מפגיעת איבה כמשמעותה בחוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, התשל"ה 1970.
תביעת פיצויים בגין נזקי גוף לאחר תאונת דרכים מוגשת כנגד חברות הביטוח המבטחות את השימוש ברכב בביטוח חובה. נפגע הזכאי לפיצויים לפי חוק זה ואין בידו לתבוע פיצויים מאת מבטח בשל הסיבות שלהלן יוכל לתבוע את הקרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (קרנית). ואלו המקרים א. הנוהג האחראי לפיצויים אינו ידוע (לדוגמה תאונת פגע וברח בה נפגע הולך רגל שאינו יודע זהות הרכב והנהג שפגע בו); ב. אין לנוהג ברכב ביטוח חובה או שהביטוח אינו מכסה את החבות. ג. במקרה שחברת הביטוח נמצאת בפירוק.
לפני הגשת תביעת פיצויים בגין נזקי גוף, יש להבין היטב מהן הזכויות המגיעות לנפגע. למשל, במקרה שהאדם הנפגע אינו יכול להמשיך להשתכר בעצמו קיים מנגנון של דרישת תשלום תכוף שמטרתו החזר הוצאות שהוציא הנפגע לצרכי ריפויו ותשלומים חודשיים שיהיה בהם כדי לספק, עד החלטה סופית בעניין הפיצויים, את צורכי ריפויו של הנפגע וסיעודו ואת צרכי מחייתו ומחיית בני משפחתו של הנפגע שפרנסתם עליו או את צרכי מחייתם של התלויים בו. התשלום בגין צרכי המחיה נקבע תוך התחשבות בהכנסותיו של הנפגע לפני התאונה.
גם בעניין רכיבי הפיצוי לדוגמה בגין הפסדי שכר ועתיד קימת מגבלה והיא שילוש השכר הממוצע במשק. על פי מגבלה זו, ההכנסה המירבית שתשמש כבסיס לחישוב הפיצויים בגין רכיבים אלו של הפסדי שכר הינה שילוש השכר הממוצע במשק. כך לצורך הדוגמה אדם המרוויח 30 אלף ₪ ברוטו בחודש, ואשר נפגע בתאונה, רכיב הפסדי שכרו יחושב לפי 21,000 ₪ ברוטו ולא לפי שכרו האמיתי בפועל.
חשוב לציין כי חישוב הפיצויים נעשה לפי הכנסת הנפגע נטו, כאשר בעניין זה נקבע בחוק כי המס שיחושב הוא לכל היותר 25%.
בפועל חברות הביטוח בודקות היטב ראשית אם אכן היה ביטוח בזמן התאונה, ואם כן האם הביטוח מכסה את הנזק ואם הן אלו שצריכות לשלמו (חבות). כך בין היתר ישנן תאונות בהן הנפגעים אינם זכאים לפיצוי, לדוגמה הנפגע גרם לתאונה במתכוון.
הנפגע נהג ברכב ללא רשות בעל הפוליסה.
אדם שנהג ברכב ללא רישיון בר תוקף למעט העדר רישיון בשל אי תשלום אגרה.
במידה והנפגע ביצע או נעזר ברכב על מנת לבצע פשע.
נהיגת רכב באישור הבעלים, כשלאחרון לא היה ביטוח או שהיה לו ביטוח על שם נקוב, והנוהג לא ידע זאת ולא היה עליו לדעת זאת.