- עסקינן בתביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפיצויים") בגין תאונת דרכים בה היה מעורב התובע ביום 23.1.17. התובע נפגע כהולך רגל ע"י רכב שהיה נהוג ע"י הנתבע 1 וכתוצאה מכך נחבל ברגלו השמאלית.
- הצדדים אינם חלוקים בדבר נסיבות התאונה ואחריותה של הנתבעת לפצות את התובע. המחלוקת נסובה סביב הנזק. מגעים בין הצדדים וניסיונות לסילוק התביעה בפשרה לא צלחו.
מטעם התביעה הוגש תצהירו של התובע, אליו צורפו כל המסמכים הרלוונטיים; הנתבעת לא הגישה ראיות והסתפקה בחקירה קצרה של התובע על תצהירו.
הפגיעה והנכות הרפואית
- לאחר התאונה, הובהל התובע באמבולנס אל המרכז הרפואי לגליל בנהריה, שם נבדק ואובחנו אצלו חבלות בברך, בשוק ובקרסול שמאל ושבר בצוואר ירך שמאל. הוא אושפז במרכז הרפואי עד יום 25.1.17 ובמהלך האשפוז עבר ניתוח לשחזור סגור וקיבוע פנימי של השבר בפרק ירך שמאל ע"י 3 ברגים. התובע שוחרר לביתו עם המלצות להמשך מעקב רפואי, הוצאת תפרים לאחר שבועיים, המשך טיפול תרופתי מניעתי למשך חודש ימים, ביקורת במרפאות חוץ של המרכז הרפואי, טיפול פיזיותרפי ואיסור דריכה על רגל שמאל.
- לאחר השחרור, התובע היה במעקב רפואי אורתופדי בשל תלונות על רגישות, כאבים, ירידה ביציבות והגבלה בתנועות רגל שמאל, במיוחד באזור הירך והאגן, והוא טופל בפיזיותרפיה והידרותרפיה.
- במשך חודש וחצי לאחר שחרורו של התובע מהמרכז הרפואי, נאסר עליו לדרוך על רגל שמאל ולאחר פרק זמן זה נעזר בקביים (תיעוד מיום 3.5.17 ו- 21.5.17). בתיעוד מאוחר יותר, נכתב כי התובע דורך דריכה מלאה על רגל שמאל, אך עדיין מתקשה בעמידה (תיעוד מיום 25.7.17 ו- 5.3.19) ולאורך חודשים רבים לאחר מכן, התלונן התובע על כאבים בתנועה ורגישות במישוש.
- מהתיעוד הרפואי שהוגש עולה כי התובע היה במעקב רפואי ממושך עד לאחרונה, במהלכו התלונן על כאבים במפשעה עם הקרנה לכף הרגל, אי יציבות בהליכה וקושי בעמידה ממושכת. התובע עבר מספר סדרות של טיפולי פיזיותרפיה והידרותרפיה, גם בשנת 2020.
- בהסכמת הצדדים ועוד לפני שהוגשה התביעה, נבדק התובע ע"י ד"ר אורן בן לולו, אורתופד מוסכם, לצורך חיווי דעה בדבר מצבו ונכותו עקב התאונה; המומחה קבע בחוות הדעת:
בחצי השנה הראשונה שלאחר התאונה: נכות זמנית בשיעור של 100%.
בשלושת החודשים שלאחר מכן: נכות זמנית בשיעור של 50%.
נכות צמיתה בשיעור של 8%, המורכבת מ – נכות בשיעור של 5% לפי סעיף 35(1)(ב) לתקנות המוסד לביטוח לאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז- 1956 (להלן: "תקנות המל"ל")
בגין הגבלה קלה בתנועות הירך, ונכות בשיעור של 3% לפי סעיף 75%(1)ב לתקנות בגין "צלקת ניתוחית בירך שמאל, 4 ס"מ, מעט קלואידית, ברוחב מקסימלי 1 ס"מ, מכערת במידה מועטה ואינה מפריעה תפקודית".
- ב"כ התובע הפנה למומחה שאלות הבהרה.
המומחה נשאל אם השבר שאובחן הינו עם תזוזה לכיוון ואלגוס, והשיב כי בחדר מיון נרשם שהתובע סובל משבר תת ראשי, קרי, שבר עם תזוזה לעמדת ואלגוס, אם כי במכתב השחרור נרשם אחרת והשבר הוגדר כשבר דרך הצוואר ולא כשבר תת ראשי. לדברי המומחה, כשהוא בחן את הצילומים הוא הבחין בשבר בצוואר ירך שמאל, עם תזוזה מינימלית למנח ואלגוס.
המומחה נשאל (שאלה מס' 11) אם ייתכנו שינויים ניווניים אצל התובע באזור השבר, ותשובתו הייתה "לדעתי לא, השבר כאמור, בצוואר, הוא חוץ מפרקי. במידה והשבר יחלים כפי הנראה כעת, לא סביר שמה שאתה אומר יתרחש. בה בעת, אם כן תתפתח פגיעה בראש, כפי שכתבתי בסיכום חוות דעתי, עמוד 8 סעיף 5, יש סיכוי קטן, שתגרם שחיקה ואזי יזדקק לניתוח החלפת ירך". המומחה נשאל אם התובע צולע , והשיב על כך בחיוב, עם זאת בחוות דעתו כתב המומחה "ללא הבדל פונקציונאלי באורך הרגליים".
- המומחה זומן לחקירה ע"י ב"כ התובע, אם כי בפתח ישיבת ההוכחות, זה הודיע כי הוא ויתר על החקירה והודעה על כך נמסרה מטעמו למומחה.
- בסיכומיו, חלק ב"כ התובע על שיעור הנכות הרפואית שנקבעה. נטען כי המומחה התעלם מהממצאים האובייקטיביים אותם מצא בעצמו, כגון הגבלה בכל התנועות במפרק ירך שמאל והגבלה לרעת רגל שמאל במבחן FADIR ו FABER. ב"כ התובע הדגיש כי המומחה אישר בתשובותיו לשאלות ההבהרה כי התובע "צולע" וטען כי באופן תמוה לא בדק המומחה מדידות היקף הירכיים ואורך הרגליים (ככל שבוצעו על ידו) ולא שיקף בחוות דעתו את הסיכון להתפתחות שינויים ניווניים באזור השבר שעלולים להחריף את תלונות התובע ואת הסימפטומים הכרוכים בכך עד החלפה מלאה של מפרק הירך, שהנכות בגינה עלולה להגיע למעלה מ- 30%.
- עוד נטען ע"י ב"כ התובע כי המומחה נשען בקביעת הנכות על סעיף "סל" (סעיף 35 לתקנות) ונמנע מלהתייחס לסעיף 48 שהינו הסעיף הספציפי הרלוונטי; סעיף 48(1)(ז) לתקנות קובע כי הגבלה בינונית בתנועות הירך מקנה נכות בשיעור של 30% ולשיטת ב"כ התובע, יישום "מותאם", כנהוג ומקובל, של הסעיף היה מוביל בהכרח לתוצאה הגיונית והוגנת יותר.
התובע טען אפוא כי המומחה החמיר יתר על המידה עמו וביקש להעמיד את נכותו הרפואית על שיעור של 14.5% (משוקללת); 10% בגין השבר והממצאים האובייקטיביים שאובחנו ו- 10% בגין הצלקת הקלואידית באזור הניתוח והשבר (ויש להניח, לאור שיעור הנכות המשוקללת שנטענה, כי הכוונה ל-5%).
- מנגד, טענה הנתבעת כי סעיף 48(1) שעוסק בפרק הירך מקנה נכות רק במקרה של הגבלה בינונית בכל התנועות או במצבים חמורים יותר, ובמקרה דנא עסקינן בהגבלה קלה אשר לא מקנה כל נכות. לשיטת הנתבעת, כלל לא היה מקום לעשות שימוש בסעיף 35 משום שיש סעיף ספציפי אשר מקנה נכות בנסיבות דוגמת ענייננו.
- כידוע, הקביעה הסופית בדבר מצבו הרפואי של נפגע מסורה לבית המשפט; חוות דעתו של מומחה רפואי אינה אלא ראיה, בין מכלול הראיות, ולבית המשפט מוקנה שיקול דעת אם להסתמך עליה או לדחותה, כולה או חלקה. עם זאת, ביהמ"ש ייטה בדרך כלל לאמץ את חוות הדעת המקצועית מטעם המומחה למעט מקרים חריגים בהם קיימים נימוקים כבדי משקל המצדיקים סטייה ממנה, כגון קיומה של טעות בולטת בחוות דעתו (ע"א 2160/90 רז נ' לאץ פ"ד מז (5) 170 (1993); ע"א 2541/02 לנגר נ' יחזקאל פ"ד נח(2) 583 (2004); ע"א 3212/03 נהרי נ' דולב (24.11.05)).
- בענייננו, המומחה לא נחקר על חוות דעתו וטענות ב"כ התובע כנגד שיעור הנכות שנקבעה מתבססות בעיקר על הממצאים שנקבעו ע"י המומחה עצמו, כפי שאלה באו לידי ביטוי בחוות הדעת.
בחנתי את טענותיו, כמו גם את טענות ב"כ הנתבעת ואינני סבורה כי יש הצדקה לסטות מקביעתו של המומחה.
- תחילה אדגיש כי השימוש בסעיף הסל הינו מקובל במקרים דוגמת שלנו ואינו חריג. המומחה מצא בבדיקתו הגבלה בחלק מתנועות ירך שמאל לעומת ימין, אם כי הגבלה זו אינה מגיעה לכדי הגבלה בינונית אליה מתייחסת תקנה 48 לתקנות. בכך אין כמובן כדי להוביל למסקנה שלתובע לא נותרה נכות עקב התאונה, כפי שטענה הנתבעת. המומחה מצא לבטא את ההגבלה שנותרה אצל התובע בשימוש בסעיף הסל, סעיף 35, ואין בכך שום רבב, ברמה המשפטית. שימוש בסעיף זה מאפשר למומחה רפואי, וודאי למומחה מנוסה כמו המומחה שמונה בהסכמת הצדדים במקרה זה, הפעלת שיקול דעת מקצועי המבוסס על התרשמותו הרפואית הכללית מהנפגע, בדיקתו הקלינית, התיעוד הרפואי הרלוונטי ובדיקות הדימות. הטיעון של התובע כי שימוש מותאם בסעיף 48 היה מוביל לתוצאה יותר הגונה והגיונית הינו ערטילאי משהו, ספקולטיבי ואינו נשען על ממצא או קביעה מוחשית כזו או אחרת של המומחה או בכלל, ובהחלט ייתכן כי השימוש המותאם הנטען היה מוביל לאותה דרגת נכות. אדרבא, אם המומחה סבר כי נכותו של התובע הינה בשיעור של 10%, היה מעניק לתובע נכות לפי סעיף 35 (1)(ב) 'במלואו' ולא היה עושה שימוש מותאם בסעיף הסל.
הרושם הכללי הוא כי, קביעתו של המומחה בדבר שיעור הנכות עולה בקנה אחד עם הממצאים שנמצאו על ידו, כאשר בהקשר זה יש להדגיש כי חרף ההגבלה שאובחנה בתנועות הסיבוב הפנימי של הירך, בהשוואה בין צד שמאל לימין, לפי המומחה הטווח 'המוגבל' אצל התובע עדיין גדול מאוד מטווח הנורמה. כן יש להדגיש כי בבדיקתו של התובע לא נמצא דלדול שרירי ניכר בירכיים או בשוקיים וכי הצליעה הקלה של התובע הינה ללא הבדל באורך הרגליים.
- ככלות הכל, בין אם המומחה היה משתמש בסעיף 48 ובין אם הנכות היא לפי סעיף 35 לתקנות, שיעור הנכות נקבע לפי שיקול דעתו של המומחה – בכפוף כמובן להוראות התקנות – שכן בשני המקרים מדובר בשימוש 'מותאם' בתקנות, ולא בסעיף נכות קונקרטי המתאים למגבלה הספציפית שנמצאה אצל התובע. סעיף 48 אינו מתייחס להגבלה הנופלת מהגבלה בינונית וסעיף 35 הינו סעיף סל, כללי. במקרה זה, שיעור הנכות נמצא בטווח שיקול דעתו המקצועי של המומחה ומרגע שזה מבוסס על הממצאים שאובחנו, אין מקום להתערב במסקנותיו.
גם ביחס לצלקת, המומחה כתב מפורשות כי מדובר בצלקת שאינה מפריעה, ומכערת במידה מועטה ומכאן מצא ליתן נכות חלקית בגינה.
- לאור המקובץ, קביעת המומחה נותרת על כנה וחישוב הנזק יעשה בהתאם.
השלכת הנכות על התובע – עקרונות לפסיקת הפיצוי לעתיד
- בזמנים הרלוונטיים לתאונה, התובע היה סטודנט במכללה לגליל מערבי בעכו, לתואר משולב קרימינולוגיה ומשאבי אנוש, ובמקביל הוא עבד בחנות "איקאה".
- לטענת התובע, כתוצאה מהתאונה הוא סבל ועודנו סובל מפגיעה ביציבות, כאבים, רגישות, חולשה, צליעה והגבלה בתנועות ירך ורגל שמאל ולאחר התאונה הוא היה באי כושר מלא לתקופה ממושכת של 6 חודשים ועשרה ימים, אחריה נאלץ לחזור לעבוד באיקאה, אם כי בעבודות קלות ושכר נמוך מזה שקיבל ערב התאונה. לתצהירו, צירף התובע אישור מהמעביד בדבר תקופת ההיעדרות ותלושי שכר רלוונטיים.
- לאור זאת, טען ב"כ התובע כי לנכותו של התובע ולמצבו הרפואי ברגל שמאל ישנה השפעה ניכרת על תפקודו הכללי בחיי היומיום ועל כושר עבודתו והשתכרותו, באופן שנכותו התפקודית עולה על נכותו הרפואית והשפעה זו צפויה להתגבר בעתיד.
נטען כי התובע צפוי להיתקל בקשיים רבים לאור הנכות ברגלו, הקושי בתנועה ובניידות וכן בשל הקושי לשבת פרקי זמן ממושכים; התובע ביקש להעמיד את נכותו התפקודית על שיעור של 15%.
- מנגד, הנתבעת טענה כי עסקינן בנכות שאינה תפקודית, קל וחומר כשמדובר בשיעור של 5% שהינה נכות חסרת משמעות. נטען כי בנכויות נמוכות כאלה, אין מקום לקביעה כי הנכות התפקודית זהה לנכות הרפואית או לגריעה מכושר ההשתכרות, ובסיכומיו הפנה ב"כ הנתבעת למספר פסקי דין, שניתנו לאחרונה בתיקים בהם נקבעה לנפגע/ת נכות בשיעור של 5%, ובין היתר לרע"א 3362-21 שירז שריקר נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, תוך שהוא מבקש ללמוד מהפיצויים שנפסקו באותם מקרים על ענייננו. נטען כי בית המשפט המחוזי בפסק דין מנחה, במקרה של שריקר, ובית המשפט העליון שאישר אותו, מחזירים "אותנו" לימים השפויים בהם תיקים של 5% לא עברו סכום של 100,000 ₪.
- ובכן, מקובל עלי הטיעון העקרוני שאין בהכרח לצאת מנקודת הנחה בדבר זהות בין הנכות התפקודית לרפואית, ובין הנכות הרפואית/תפקודית לגריעה מכושר ההשתכרות. ייתכנו מקרים שהשפעתה של הנכות הרפואית על אורח חייו ועל כושרו המקצועי של נפגע מוחשית יותר משיעור הנכות הרפואית וישנם מקרים הפוכים, בהם השפעתה פחותה יותר או אף אינה מורגשת כלל. מקובל גם עלי הטיעון כי בנכויות בשיעור נמוך, כמו במקרה שלנו, ראוי להעריך את ההפסדים לעתיד באופן גלובלי. הפסיקה בעניין זה ידועה. כך גם הפרקטיקה הנהוגה, ואולם יש להיזהר שמא "נשפוך את התינוק עם המים" ונידרש לקביעה קטיגורית מראש של טווחי פיצוי בתיקים אלה, כפי שנדמה שב"כ הנתבעת עשה בסיכומיו, והציע לפסוק לתובע פיצוי לעתיד בתוך הטווח שלמד מפסק דין שריקר. פסיקת פיצויים לנפגע היא אינדיבידואלית הלוקחת בחשבון את נסיבותיו של הנפגע הספציפי - שיעור הנכות ממנה סובל, מהותה, עיסוקו של הנפגע, גילו ועוד.
מושכלות יסוד הן, שדיני הערכת הנזק "אינם מבוססים על גבול סטטוטורי עליון או על גבול סטטוטורי תחתון לשיעור הפיצויים... הדין מבוסס על התמקדות בנזק האינדיווידואלי שהתרחש לניזוק, ואשר לגביו אחראי המזיק, ובצורך להשיב את מצבו לקדמותו" (ע"א 357/80 יהודה נעים נ' משה ברדה).
אומנם לצורך קביעת הפיצוי נעזרים אנו לא אחת ב"הנחות עבודה", שהן בגדר חזקות עובדתיות שנתגבשו מכוח ניסיון החיים, המציאות המשפטית ונתונים הסתברותיים וסטטיסטיים, עם זאת אין מקום לקביעת 'תעריפים' מראש ואין מקום לטיעון כללי לפיו הפיצוי בתיקי 5% אינו אמור לעלות על 100,000 ₪. כל מקרה ונסיבותיו.
ודוקו, הנתבעת הלינה על הטיעון של התביעה המעמיד את הנכות התפקודית והפגיעה בכושר ההשתכרות על שיעור דומה לשיעור הנכות הרפואית תוך התעלמות מנתוניו של הנפגע הספציפי (כאמור, במקרה כאן התובע טען לנכות תפקודית גבוה יותר), ומבקשת מנגד לאמץ טווח אחיד של סכומים, המתעלם אף הוא באותה מידה מהנתונים של המקרה שבפנינו.
- איני רואה מקום להרחיב בהתייחסות למקרים הפרטניים השונים אליהם הפנה ב"כ הנתבעת בסיכומיו. אבקש רק להתייחס בתמצית לפסק הדין בעניין שריקר, אשר מוצג בסיכומי הנתבעת כהלכה עדכנית בתיקים של 5%, ולהדגיש כי לא כך הדבר. מדובר במקרה אשר הגיע לפתחו של בית המשפט העליון בגלגול שלישי ובית המשפט (כב' השופט עמית) בפסקה קצרה בת 4 שורות דחה את בקשת רשות הערעור, תוך שהוא מנמק זאת במלים אלו: "מדובר בבקשה ב"גלגול שלישי", ואף המבקשת לא טענה כי טענותיה מעוררות שאלות משפטיות החורגות מעניינם של הצדדים. כמו כן, לא שוכנעתי כי מתן רשות ערעור דרוש למניעת עיוות דין" (סעיף 4).
בית המשפט העליון לא הוסיף נימוקים הנוגעים לגובה הפיצוי ולא הרחיב בדבריו ויש שיאמרו כי אם בית המשפט סבר שהגיעה העת לשינוי, לקביעת כללים חדשים בתיקים קטנים, או 'לעשיית סדר' כפי שנטען, יש להניח כי היה 'מנצל' את ההזדמנות לכך ומרחיב בנימוקיו או מאמץ את נימוקיו של בית המשפט המחוזי לגופם.
יוטעם בהקשר זה כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי לא פורסם במאגרים המקוונים ולא הוצג לעיוני (פסק הדין סווג כחסוי גם בנט) כך שלא ניתן ללמוד על ההנמקה המפורטת שניתנה בו. כך או כך, נזקו של הנפגע והשלכת התאונה עליו, נבחנים לאור כלל נסיבות המקרה ואין מקום לשאוב את הסכומים שנפסקו בבית המשפט המחוזי במקרה של שריקר אל המקרה כאן, גם אם מדובר באותו גיל של הנפגע ובאותו שיעור של הנכות.
- לסיכום הדברים אומר כי, נסיבותיו של המקרה כאן מצדיקות פיצוי גלובלי לעתיד, הנשען על הנכות הרפואית של התובע, מהות הנכות והשלכותיה ועל נתונים שונים שלו, כולל גילו, השכלתו, כישוריו, האפשרויות שעומדות בפניו לנתב בעתיד את עיסוקו במומו ומידת השפעתה של נכותו הרפואית על היכולת לעסוק במקצוע שבחר ללמוד )ע"א 4302/08 שלמייב נ' בדארנה (25.7.10)).
בסיס השכר
- התובע ביקש להעמיד את בסיס השכר לעבר ע"ס של 6,000 ₪ וטען שזה בסיס שכרו ערב התאונה בתוספת ריאלית מתונה. לעתיד, הוא ביקש להעמיד את בסיס השכר ע"ס של 12,146 ₪, השכר הממוצע במשק, וזאת לאור גילו הצעיר והשכלתו בזמן התאונה. התובע טען כי בהיותו תושב העיר עכו, זכאי הוא עפ"י פקודת מס הכנסה והתקנות הרלוונטיות להנחה משמעותית במס הכנסה ולפי סעיף 11 לפקודת מס הכנסה, הכנסה בגובה השכר הממוצע במשק פטורה ממס הכנסה.
- לעומת זאת, הנתבעת ביקשה להעמיד את שכרו של התובע לעבר ע"ס של 5,100 ₪ נטו, לאחר ניכוי מס בהתבסס על תלושי שכר שצורפו. אשר לעתיד, הנתבעת התנגדה לבסיס שנטען ע"י התובע וטענה, בין היתר, כי בסיס השכר אליו טען התובע אינו עולה בקנה אחד עם הוראת חוק השכר הממוצע (הוראת שעה- נגיף הקורונה החדש), תשפ"א -2020. לטענתה, בסיס השכר בהתאם לחוק זה הינו 10,595 ₪ ברוטו, ובניכוי מס – 9,750 ₪. הנתבעת חלקה על הטענה כי אין לנכות מס בשל מגוריו של התובע בעיר עכו, שכן אין לדעת אם הוא יתגורר בעכו כל חייו, ולפי אותו הגיון ניתן לבחון מה השכר הממוצע בעיר עכו דווקא (שהינו עפ"י הנטען נמוך בכ – 20% מהשכר הממוצע הכללי) ולא לערוך את החישוב לפי השכר הממוצע הכללי במשק.
- מטעם התובע הוגשו 4 תלושי שכר לתקופה שלפני התאונה; 7,8,11/2016 ו- 1/2017. מתלושים אלה עולה כי ביום 30.5.16, התובע התחיל לעבוד בחברת "מובילי דרור ושות'" וביום 1.11.16 התחיל לעבוד בחברת "ליבנה צפוני בע"מ"- שהינה חנות איקאה.
לפי תלושי השכר, בחודש 7.16 התובע השתכר סכום של 5,487 ₪ נטו, בחודש 8.16 הוא השתכר סכום של 4,972 ₪, בחודש 11.16 השתכר סכום של 5,704 ₪ ובחודש 1.17 השתכר סכום של 4,047 ₪ (בחודש זה הייתה התאונה). ממוצע השכר בחודשים אלה (לא כולל חודש 1.17) עמד ע"ס של 5,387 ₪ נטו. סכום זה כשהוא מוצמד להיום עומד ע"ס של 5,560 ₪ וזה הסכום שישמש אותנו בחישוב הפסדי השכר לעבר. בהקשר זה יודגש כי חרף ההפניות של הנתבעת בסיכומיה לדו"ח רציפות, דו"ח זה לא הוגש באף שלב (גם לא צורף לתחשיב), וברי שאין בשורות שהועתקו ממנו אל הסיכומים כדי לייתר את הגשתו, או כדי להכשיר את הנתונים (החלקיים) שהועתקו, כראייה בהליך.
- אשר לבסיס השכר לעתיד, המבחן כידוע הוא פוטנציאל השתכרותו של הנפגע אלמלא מומו, כאשר בסיס שכרו של הניזוק ערב התאונה מהווה נקודת מוצא בלבד לשם קביעת בסיס השכר לעתיד ואינו המכריע בנושא זה.
כידוע, לעניין קטינים וצעירים שדרכם טרם נסללה ואין נתונים לגבי כושר השתכרותם, מקובל לחשב את הפיצוי בגין אובדן כושר השתכרות על בסיס השכר הממוצע במשק (ראו ע"א 3769/97 שמעון דהן נ' אביבה דני, נג (5) 581 וע"א 2099/94 ציון חיימס נ' איילון חברה לביטוח בע"מ, נא (1), ע"א 10064/02 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' אבו חנא פ"ד ס(3), 13 (2005))
- ביום התאונה התובע היה בן 22, סטודנט במכללה אשר עבד במקביל. לאור הכשרתו המקצועית אותה סיים לאחרונה (תואר קרימינולוגיה ומשאבי אנוש), גילו הצעיר במועד התאונה ועבודתו במקביל ללימודיו (שהינה מעין עבודת סטודנט), אני סבורה כי אין בשכרו עובר לתאונה כדי לשקף את פוטנציאל השתכרותו וכי נקודת המוצא בענייננו, לצורך הערכת הפסדיו בעתיד, צריכה להישען על השכר הממוצע במשק.
לעניין זה, נקבע ברע"א 7490/11 חטיב פחרי נ' מוחמד חאג' (28.12.11) באשר לבסיס השכר כי:
"אין להגביל את החזקה בדבר השתכרות בגובה השכר הממוצע במשק לקטינים בלבד, והגיונה עשוי להיות יפה גם ביחס לאדם צעיר שטרם ביצע בחירות עצמאיות של ממש. יחד עם זאת, הפסיקה לא שללה הישענות על אינדיקציות ממשיות הנוגעות לנפגע הספציפי, במיוחד מקום בו מדובר בבחירות תעסוקתיות שביצע באופן עצמאי".
- עם זאת יודגש כי השכר הרלוונטי הינו השכר ערב פרוץ מגפת הקורונה. כידוע, השכר הממוצע במשק, עלה בשנה האחרונה באופן משמעותי, בין היתר בשל העלייה הניכרת בשיעור האבטלה, והמצב הרפואי והכלכלי המיוחד שנוצר ומכאן נקבע בחוק שכר ממוצע (הוראת שעה - נגיף הקורונה החדש) תשפ"א – 2020 אשר תיקן את הוראת סעיף 4 לחוק הפיצויים כי השכר הממוצע במשק הוא השכר הידוע האחרון בחודש מרץ 2020.
- על אף שראש הנזק של הפסד שכר לעתיד ייפסק באופן גלובלי כאמור לעיל, ובזיקה למחלוקת בין הצדדים בדבר ניכוי מס הכנסה, אציין כי לטעמי יש להתחשב בשכר נטו, לאחר ניכוי מס הכנסה. השכר הממוצע במשק מבחינתו של התובע הינו פיקציה, הנחת עבודה או חזקה אשר בבסיסה הרציונל לצאת מנקודת מוצא שווה לקטינים וצעירים שטרם החלו את דרכם המקצועית. שכר זה מתעלם ממוצא, מגזר, עדה, מצב חברתי וכיו"ב. מקום מגורים הינו אחד מאותם אלמנטים אשר אין לקחת בחשבון לצורך זה. ההאחדה של בסיס השכר במקרה של קטינים וצעירים מתנגשת אומנם עם התפיסה האישית של דיני הנזיקין, אלא שההצדקה לכך מונעת מעמימות ראייתית, המצדיקה את החישוב על פי הנתון הסטטיסטי של השכר הממוצע במשק. אם מבקשים לסטות מנתון זה ולטעון למקום מגורים קבוע של התובע, על אותו משקל ניתן לומר כי יש להישען במקרה זה על השכר הממוצע בעיר עכו, מקום מגוריו הקבוע לשיטתו של התובע.
כפי שאין לנו לדעת אם התובע היה משפר בפועל את שכרו בעתיד ומגיע לשכר הממוצע במשק, או אף יותר גבוהה, אין לנו לדעת אם התובע ימשיך להתגורר בעיר עכו וליהנות מאותה הנחת מס, או אם אותה הנחה תמשיך לחול בעיר עכו. העמימות פועלת לשני הכיוונים ובהעדר תשתית ראייתית המצדיקה זאת, אין בסיס לסטייה מהשכר הממוצע במשק נטו.
הפסד שכר לעבר
- התובע טען להפסד שכר מלא לתקופה של 6 חדשים ו- 10 ימים ולהפסד חלקי, לאחר חזרתו לעבודתו, בשיעור של 15% מדי חודש ועד היום, בדומה לשיעור הנכות התפקודית שנטענה על ידו.
התובע התבסס, להוכחת ההפסד המלא, בין היתר, על תקופת הנכויות הזמניות שנקבעו ע"י המומחה המוסכם ועל אישור המעסיק בדבר היעדרות מעבודה, ממועד התאונה ועד יום 3.8.17.
- מנגד טענה הנתבעת כי, התובע חזר לעבודתו בחודש 8.17 ומאז ועד היום לא נגרם לו הפסד שכר כלל. היא גם טענה כי בחודשים שבהם התובע לא עבד, המשיך לקבל שכר על חשבון ימי מחלה ומכאן שלא מגיע לו פיצוי, שכן לא הוכח כי היה זכאי לפדיון ימי מחלה בלתי מנוצלים ולא הוכחו ערכי פדיון. לשיטת הנתבעת, אין מקום לפסוק לתובע פיצויים עד חודש 5/17 אלא רק לגבי החודשים 5-7/17 והיא הציעה פיצוי ע"ס של 15,000 ₪. נראה כי בעניין זה היא מתבססת על דו"ח רציפות שהועתקו חלקים ממנו לסיכומיה (מבלי שזה צורף, כאמור).
- ובכן, התובע הגיש אישור ממעסיקתו, לפיו הוא נעדר מהעבודה מיום התאונה (23.1.17) ועד יום 3.8.17. תקופת היעדרות זו עולה בקנה אחד עם הנכויות הזמניות שנקבעו ע"י המומחה וכן עם כל התיעוד הרפואי שהוגש, ואשר מלמד על מצבו הרפואי של התובע בתקופה זו.
- טענת הנתבעת כי התובע קיבל שכר ע"ח ימי מחלה נטענה בעלמא ואין לה כל גיבוי במסמכים. התובע לא נשאל בחקירתו הנגדית אודות טענה זו, הנתבעת לא צירפה דו"ח רציפות או נתוני שכר אחרים מהמוסד לביטוח לאומי היכולים ללמד על טענתה ונוכח הותק של התובע במקום עבודתו בזמן התאונה (פחות משלושה חודשים) יש להניח כי לא היתה לו זכאות לימי מחלה, המכסה 6 חודשי אי כושר. גם תלוש השכר של חודש מאי אליו הפנתה הנתבעת, אינו יכול לתמוך בטענתה, שכן מתלוש זה ניכר כי לתובע לא שולם מאום והשכר המצטבר באותו תלוש כולל למעשה משכורתו של התובע בחודש ינואר. אדרבא עיון בתלושי השכר מחודש 8.17 ואילך, תחת הכותרת של "סכומים מצטברים של שנת המס" מלמד כי בחודשים הרלוונטיים לא קיבל התובע כל שכר.
למעלה מן הנדרש אתייחס לאותן שורות מדו"ח הרציפות, אשר הועתקו אל הסיכומים, ואומר כי ניתן לראות בשורה אשר עליה לכאורה נשענת הנתבעת בדבר תשלום סכום של 30,595 ₪ כי הסכום אומנם שוייך והופיע בשורה של חודש אפריל, אם כי בשורה שמתחת, הנוגעת לחודשים 8-12, נרשם "ההכנסה של שורה זו כלולה מעל", כלומר שהסכום 30,595 ₪ משקף את השכר של התובע בחודשים 8-12 ולא בחודשי ההיעדרות מהעבודה.
על סמך האמור, לאור תקופת ההיעדרות ושכרו של התובע עובר לתאונה, אני פוסקת לו הפסד מלא בתקופת היעדרותו בסכום של 36,808 ₪ (6.33 * 5,560 ₪ = 35,213 ₪ בתוספת ריבית מאמצע התקופה).
- התובע טען גם להפסד שכר חלקי, אותו חישב כנגזרת של מספר החודשים מאז ועד היום ושיעור נכותו התפקודית הנטענת. שקלתי את כלל הנסיבות, ולא מצאתי לפסוק לתובע הפסד שכר חלקי, בעיקר מפני שלא הוכח כי נגרמה לו ירידה בשכר הקשורה בתאונה דווקא.
אומנם ניתן לראות ירידה בהכנסותיו של התובע בחלק מהחודשים לאחר התאונה, אם כי לא ניתן להצביע על ירידה או מגמה קבועה בהכנסה החודשית, ולא ניתן לשלול כי הדבר קשור בלימודיו של התובע, אשר התנהלו במקביל. זאת ועוד, התובע התחיל לעבוד בחברה ליבנה צפוני בע"מ (איקאה) רק בחודש 11.16 (פחות משלושה חודשים לפני התאונה) ומטעם התובע הוגשו תלושי השכר לחודשים 11.16 ו- 1.17. את תלוש חודש 12.16 התובע לא הגיש וגם לא הוגש דו"ח רציפות, כך שאין מדד מבוסס המאפשר לערוך השוואה, בין השכר לפני התאונה והשכר אחריה, שעה שמדובר בהפסד חלקי, ולא ניתן לשייך ירידה בשכר, לתאונה דווקא.
- לסיכום - הפסדי השכר לעבר של התובע הם בסכום של 36,808 ₪.
הפסד השתכרות לעתיד
- התובע יליד שנת 1995, בזמן התאונה היה כאמור, סטודנט לתואר משולב קרימינולוגיה ומשאבי אנוש. בעדותו בביהמ"ש, סיפר התובע כי לפני התאונה הוא עבד ב"מובילי דרור" שהייתה קבלן משנה של איקאה ובהמשך, חברה זו 'הצטרפה' לאיקאה ושייכו את עובדיה אליה, וכיום, התובע עדיין עובד באיקאה, אך כאחראי משמרת, בתחום תפעול קופות ולא בעבודה שכרוכה במאמץ פיזי, בה עבד לפני התאונה. התובע העיד כי הוא עובד במשרה מלאה ובמשמרות ערב או בוקר בהיקף של 7-8 שעות כל משמרת. בתשובה לשאלות ב"כ הנתבעת, מסר התובע כי סיים את התואר בשנת 2020 והוא מחפש עבודה בתחום שלמד.
- התובע חישב את הפסדי השכר לעתיד לפי נכות תפקודית בשיעור של 15% וביקש לפסוק בגין ראש נזק זה, סכום של 515,420 ₪.
הנתבעת מנגד טענה כי לאחר שהתובע שב לעבודתו שכרו הושבח, הוא עובד ברציפות ללא שום בעיה ואף קודם בתפקודו; הוא בעל תפקוד ניהולי והאחראים עליו מרוצים ממנו ומעבודתו. הנתבעת הציעה אפוא פיצוי גלובלי בסכום של 50,000 ₪.
- התובע חזר לאחר התאונה, עם תום תקופת אי הכושר, לאותו מקום עבודה וייתכן שהשביח את שכרו עם הזמן, אם כי אין בכך כדי לשלול את העובדה שלנכותו עקב התאונה עלולה להיות השפעה על עתידו, גם נוכח גילו הצעיר ובעיקר לאור מהות הפגיעה האורתופדית וקביעת המומחה לגבי מגבלותיו. רק לאחרונה סיים התובע את לימודיו האקדמיים וטרם התחיל לעסוק בתחום בו למד; המגבלה בירך שמאל, גם אם בשיעור של 5%, עלולה להיות בעלת השלכה תפקודית, הן בחיי היומיום והן במישור התעסוקתי. לעניין הצלקת אומר, כי נוכח שיעורה הנמוך ומיקומה והעובדה כי אינה מפריעה תפקודית, לפי קביעתו של המומחה, אין לה השלכה תפקודית עצמאית והיא נלקחת בצורה מאוד מדודה במכלול השיקולים (ולא נעלם מעיני כי מדובר בצלקת שהינה מעט קלואידית).
- התובע, יליד 7.8.95, בן 26 והוא צפוי להגיע לגיל הפרישה בעוד כ- 41 שנים.
לאחר ששקלתי את כל הנתונים הרלוונטיים ובין היתר, את גילו של התובע, הכשרתו המקצועית, שיעור נכותו הרפואית, תשובות המומחה לשאלות ההבהרה (גם לעניין השינויים הניווניים והצליעה) והשלכת הנכות על תפקודו, אני פוסקת לו פיצוי גלובלי בגין הפסד שכר לעתיד, בסכום של 90,000 ₪.
הפסד פנסיה
- כידוע, ההסדר לעניין פנסיית חובה קיבל ביטוי בצו ההרחבה [נוסח משולב] לפנסיה חובה לפי חוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז-1957 ולפיו חלה חובה על כל מעביד להפריש תשלומים לקרן פנסיה לעובד המועסק על ידו, בשיעורים המפורטים בסעיף 6 לצו.
החל מיום 1.1.17 הועמד שיעור ההפרשה על 12.5%. מכאן יחושב הפסד הפנסיה לפי 12.5% לעבר ולעתיד; סה"כ פיצוי בגין רכיב זה הינו 15,851 ₪.
הוצאות רפואיות ונסיעות מוגברות
- התובע טען כי לאחר התאונה היה במעקב רפואי ממושך ונגרמו לו הוצאות רפואיות רבות, בין היתר, לצורך רכישת תרופות ועזרים רפואיים והוצאות נלוות. נטען עוד כי בעקבות התאונה נפגע כושר ניידותו של התובע והוא נזקק לעזרים שונים כגון כיסא גלגלים, הליכון וקביים ומאז ועד היום התקשה ומתקשה בהליכה, ומשכך מתקשה להשתמש בתחבורה ציבורית ונזקק לשירותי הסעה מיוחדים. התובע ביקש פיצוי גלובלי על דרך האומדנה בראש נזק זה בסכום של 20,000 ₪.
- מנגד, הנתבעת טענה כי לא הוכח היקף ההוצאות שהוצאו לצורך קבלת טיפולים רפואיים ונסיעות. הוצאותיו הרפואיות של התובע מכוסות במסגרת סל הבריאות והוא לא זכאי לכל פיצוי בגין ראש נזק זה.
- בהעדר קבלות בגין הוצאות, בשים לב למצבו הרפואי הכללי של התובע, בייחוד לאחר שחרורו מבית החולים ולאור תקופת המעקב הרפואי, אשר כללה טיפולי פיזיותרפיה והידרותרפיה, אני פוסקת לתובע סכום גלובלי בגין הוצאות בסכום של 4,000 ₪.
עזרת צד ג'
- עפ"י הנטען, בתקופה הסמוכה לתאונה ובתקופת ההחלמה, ובעיקר כאשר רגלו השמאלית הייתה מקובעת, היה מוגבל התובע בתפקודו ונזקק לעזרה וסיוע מן הזולת לצורך ביצוע פעולות יומיומיות כגון רחיצה, הלבשה ונעילת נעליים. גם לאחר מכן, התובע הזדקק לעזרה מהזולת ולטענתו, הוא יזדקק לעזרה עד סוף תוחלת חייו משום שלאחר התאונה נשללה ממנו היכולת לתפקד באופן עצמאי בהשוואה לאדם בריא. התובע טען כי לא שכר עזרה אך קיבל עזרה מוגברת מבני משפחתו וחישב את הפיצוי לפי שכר שעתי של 30 ₪ (משום שאת העזרה הוא קיבל מבני משפחתו, כאשר העלות לשעה בהתאם לשירותי הרווחה והסעד הינה 50 ₪). על יסוד נתונים אלה נתבקש פיצוי בסכום של 40,000 ₪ בגין עזרת צד ג' לעבר ועתיד.
- מנגד, טענה הנתבעת כי משלא שכר התובע עזרה לאחר התאונה, אין מקום לפסוק לו פיצויים בגין רכיב זה.
- כידוע, בפסיקה נקבע כי כאשר בני משפחה מעניקים שירותים לנפגע ומשקיעים בכך "מאמץ יוצא דופן וחריג" מעבר למקובל בין בני משפחה, עומדת לניזוק זכות לתבוע פיצוי עבור שווי הטיפול גם אם הוא לא שילם עבורו. (ראו רע"א 7361/14 פלונית נ' פלוני (06.01.15) וע"א 1164/02 קרנית – קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' פלוני (04.08.05)).
- על סמך גרסתו של התובע בדבר העזרה שקיבל מבני משפחתו, לאור הפגיעה שנגרמה לו בתאונה, הניתוח שעבר, תקופת ההחלמה, אשר כללה איסור דריכה על הרגל כחודש וחצי ובהמשך הליכה בעזרת קביים, והנכויות הזמניות שנקבעו לו ע"י המומחה, אני פוסקת לו פיצוי בגין עזרת בני משפחתו, בעבר ובעתיד, בסכום של 8,000 ₪.
כאב וסבל
- התובע ביקש לפסוק לו פיצוי בגין כאב וסבל בסכום של 17,500 ₪ בעוד שהנתבעת הציעה סכום של 12,000 ₪.
- בשים לב לשיעור נכותו הרפואית של התובע, הכולל גם צלקת, גילו הצעיר ופגיעתו בתאונה, אני פוסקת לו פיצוי בסכום של 17,500 ₪, כפי בקשתו של התובע.
סיכום
- נזקיו של התובע עומדים אפוא על הסכומים הבאים:
הפסד שכר לעבר 36,808 ₪
הפסד השתכרות לעתיד 90,000 ₪
פנסיה 15,851 ₪
הוצאות בעבר ובעתיד 4,000 ₪
עזרת צד ג' בעבר ובעתיד 8,000 ₪
כאב וסבל 17,500 ₪
סה"כ 172,159 ₪
- על כן, אני מורה על קבלת התביעה ומחייבת את הנתבעת 2 לשלם לתובע סכום של 172,159 ₪. בנוסף, תשלם הנתבעת לתובע את אגרת ההליך, בשוויה להיום ושכ"ט עו"ד בסכום של 26,185 ₪.
