פגיעה בקרסול עקב יציאה מרכב

פסק דין

התביעה שבפני היא תביעה לפיצוי מכח חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה – 1974. הצדדים חלוקים הן לגבי החבות והן לגבי הנזק, ובעיקר לגבי הקשר הסיבתי בין הפגיעה העצבית ממנה סובל התובע לבין התאונה הנדונה. במחלוקות אלו יעסוק פסק הדין שלהלן.

אחריותה של הנתבעת לפיצוי

1. לטענת התובע, ביום 25.3.09, עת שהתנדב בחלוקת מזון במסגרת ארגון "לתת", הוא נהג ברכב מסוג רנו מאסטר שהיה מבוטח אצל הנתבעת. על פי עדות התובע, הוא יצא מהדלת האחורית של הרכב, וכשכף רגלו הימנית נגעה בקרקע, הקרסול התעקם והוא נפל על צדו הימני. על גרסה זו חזר התובע הן בטופס ההודעה על תאונת דרכים מיום 3.5.10 ששלח לנתבעת (נ/1), הן בכתב התביעה, הן בעדותו בישיבת קדם המשפט, הן בתצהיר עדות ראשית, והן בחקירה הנגדית. לתאונה היה עד ראיה יחידי, אולם למרבה הצער הוא נפטר כחמש שנים לאחר התאונה, ובטרם הוגשה התביעה.
2. על פי התיעוד הרפואי שהוגש, ממקום התאונה פנה התובע לטיפול ראשוני במרפאת "ביקור רופא" שם נרשם מפיו "לדבריו בזמן התנדבות נחבל בקרסול ימין. מתלונן על כאבים." בבדיקתו נמצאו רגישות והגבלה בתנועות קרסול ימין, בוצע לו צילום, אולם לא נמצא שבר, והוא טופל בהתאם.
3. בתעודה רפואית מיום 4.11.09 נמצאת גרסה מפורטת יותר באשר לנסיבות התאונה, והיא שאירעה "חבלה סיבובית בקרסול ימין לאחר ירידה מרכב לפני כחצי שנה." בביקור זה הופנה התובע לביצוע בדיקת סי.טי. לקרסול.
4. הנתבעת חלקה על תיאור נסיבות התאונה, על הטענה שזו אירעה ברכב המבוטח אצלה, ועל הטענה שהאירוע המתואר מהווה תאונת דרכים כהגדרתה בחוק, שכן מטרת ירידתו של התובע, על פי עדותו, היא פריקתו.
5. במאמר מוסגר אציין, כי ביום 4.4.11 דחתה הנתבעת את דרישת הפיצוי ששלח אליה התובע. במכתב הדחיה של הנתבעת נכתב כי "עם סיום בדיקותינו עולה כי מדובר באירוע של פריקה וטעינה המוחרג מחוק הפלת"ד, ולפיכך אינו מזכה בפיצוי" (עמ' 79 לתצהיר התובע). במכתב זה לא הוכחש עצם האירוע ולא הוכחשה מעורבות הרכב המבוטח. הנימוק היחידי לדחיית תביעתו של התובע היה שהאירוע אינו תאונת דרכים כהגדרתה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1974 (להלן: "חוק הפלת"ד").
6. אמנם, ייתכן שבעת שנכתב המכתב לא ידעה הנתבעת את שנודע לה במסגרת ניהול ההליך. אולם, על פי הצהרתו של ב"כ הנתבעת בדיון מיום 7.10.19, הבדיקות שהוזכרו במכתב כללו חקירת עד הראיה לתאונה וגביית הודעתו (עמ' 3 לפרוטוקול ש' 9), וכן ר' הודעת הנתבעת מיום 15.4.19. נוכח פטירתו המצערת של עד הראיה, הוא לא העיד, והנתבעת גם לא ביקשה להגיש את הודעתו, או לעמת את התובע עם ההודעה, וזאת עד לאחר סיום שמיעת הראיות.
7. אף שגרסת התובע לנסיבות התאונה היא עדות יחידה של בעל דין, כיוון שהגרסה לא נסתרה והיא עולה בקנה אחד עם התיעוד הרפואי מזמן אמת, ועם טופס התביעה לנתבעת, וכיוון שלא נמצאו בה סתירות או תמיהות, והיא קוהרנטית, אני מקבלת את העדות, וקובעת שאכן התובע נפגע כשירד מדלתו האחורית של הרכב, סובב את הקרסול הימני, ונפל ארצה.
8. התאונה אירעה תוך כדי ירידה מהרכב, מיד לאחר הגעתו של התובע למקום האירוע, ועל כן אין נפקא מינה לכך שהירידה הייתה לצורך פריקה, והאירוע הוא תאונת דרכים כמשמעות מונח זה בחוק הפלת"ד (ר' רע"א 418/03 אסם תעשיות מזון בע"מ נ' יעקב סמג'ה, נט(3) 541 (2004), וכן ע"א 6936/11 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני (17.3.14). לניתוח מפורט של ירידה מרכב לצורך פריקה או טעינה כתאונת דרכים על פי חוק הפלת"ד ר' פסק הדין בעניין ת"א (י-ם) 34633-03-15 דוד אלימלך נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ (28.2.19).
9. התובע העיד שלארגון לתת היה במועד הרלוונטי רק רכב רנו מאסטר אחד, וכי רכב זה היה מבוטח אצל הנתבעת. הנתבעת לא טענה במכתב הדחיה מיום 4.4.11 שעל פי בדיקותיה התובע נפגע בירידה מרכב אחר, ולא הביאה ראיה לסתור עדות התובע בנקודה זו, ואני נותנת בה אמון. לפיכך אני קובעת שעל הנתבעת מוטלת האחריות לפי חוק הפלת"ד לפצות את התובע בגין נזקיו עקב התאונה.

הנכות הרפואית

10. כאמור, ביום האירוע התלונן התובע רק על חבלה בקרסול. מאוחר יותר, התלונן התובע גם על כאבים וחולשה בכתף, ולאחר בדיקות אובחנה אצלו פגיעה בחוט השדרה הצווארי אשר באה לידי ביטוי בפגיעה בעצבוב שרירי הכתף, שבתורה גורמת חולשה ודלדול שרירים. נוכח פרק הזמן שחלף בין התאונה לבין תחילת התלונות אודות הכתף, טענה הנתבעת להעדר קשר סיבתי בין התאונה לבין הפגיעה הנוירולוגית.
11. לבדיקת התובע וקביעת שיעור נכותו עקב התאונה מונו מומחים, הכל כפי שיפורט להלן.

הקרסול - התיעוד הרפואי

12. כאמור לעיל, ביום התאונה, 25.3.09, פנה התובע לטיפול רפואי והתלונן על חבלה בקרסול ימין (עמ' 34 לתיק הרפואי).
13. חלפו כשבעה חודשים, וביום 30.10.09 פנה התובע לט.ר.ם, כנראה עקב החמרה בכאב בקרסול. ביום 4.11.09 פנה התובע לאורתופד בקופ"ח בתלונה זהה. במועד זה קיבל התובע הפנייה לבדיקת סי.טי. ביום 10.11.09 עבר התובע בדיקת סי.טי. בה "הודגמה פרגמנטציה, ככל הנראה התפתחותית, בקצה הפטישון הלטרלי מימין..." (עמ' 43 לתיק הרפואי). למחרת, על סמך אותה בדיקה, אובחן שבר מסוג ובר דרגה 1.
14. ביום 1.12.09 פנה התובע לרופאת המשפחה שנתנה לו אישורי מחלה. באישור נכתב "הנ"ל שבר את הקרסול, כנראה זמן רב לפני אבחונו. עליו לקבל מכתב מפורט מהאורתופד המטפל. עליו כנראה לעבור טיפול ניתוחי..." (עמ' 45 לתיק הרפואי). ואכן, ביום 7.12.09 קיבל התובע אישור אורתופד המטפל, ד"ר רוזנטל (שם, עמ' 46). במאמר מוסגר אציין שהמכתב ניתן על ידי ד"ר רוזנטל, ממרפאה "אורתופדית – כתף".
15. ביום 28.12.09 חזר התובע לאורתופד והתלונן על כאב לילי בקרסול והופנה לביצוע בדיקת מיפוי עצמות, אותה הוא ביצע ביום 17.3.10. ביום 24.3.10 הפנה האורתופד המטפל את התובע להתייעצות אצל ד"ר רוזנטל בשערי צדק, בשל "CT מדגים קליטה LM. השאלה היא האם כדאי להוציא LB" (עמ' 54 לתיק הרפואי).
16. ביום 24.5.10 נבדק התובע אצל ד"ר רוזנטל שהמליץ על "ביצוע צילומי סטרס ואח"כ ביקור במרפאת כף רגל לשקול הזרקה לאלחוש הסנדסמוזיס ובדיקת מקור אפשרי לכאב." התובע ביצע את הבדיקה ביום 28.7.10, והיא נמצאה תקינה (עמ' 60). משלב זה ואילך לא נמצא עוד תיעוד אודות הקרסול.

הקרסול – קביעת המומחה

17. ד"ר נחשון רנד, אורתופד, מונה לבדיקת התובע. בבדיקתו הוא מצא שהתובע עומד היטב על העקבים, על קצות האצבעות, ועל רגל אחת, כולל בכריעה דו"צ. הקרסול ללא דפורמציה וללא רגישות משמעותית במישוש. רושם של סימן מגירה חיובי מימין. כמו כן נמצאה הגבלה בתנועת היישור מימין לעומת שמאל.
18. בגין אלה קבע ד"ר רנד נכות בקרסול בשיעור 10%. ד"ר רנד לא נחקר בנקודה זו, ודומה כי הצדדים אינם חולקים על שיעור הנכות בקרסול או על הקשר שלה לתאונה הנדונה.

כתף ימין – התיעוד הרפואי

19. ביום 6.10.10, דהיינו כשנה וחצי לאחר התאונה, וכחודשיים לאחר התלונה האחרונה על הקרסול, פנה התובע למרפאת טרם שם נרשם מפיו כי "לדבריו כאבים בכתף ימין כמה ימים". בכתף נמצאה רגישות (עמ' 65 לתיק הרפואי).
20. כעבור 4 ימים, ביום 10.10.10 פנה התובע לרופאת משפחה, בפניה התלונן על "כאבים בכתף ימין ללא חבלה 5 ימים. נבדק בטרם" (עמ' 66 לתיק). כעבור יומיים, ביום 12.10.10 עבר התובע בדיקת אולטרסאונד לכתף, כאשר נרשם שהסיבה לבדיקה היא "כאבים בכתף ימין ללא חבלה". בבדיקה נמצא קרע חלקי באורך 1 ס"מ בגיד הסופראספינטוס (עמ' 68).
21. חלף עוד שבוע, והתובע פנה לאורתופד במסגרת קופת החולים (אחר מזה שטיפל בו אך לפני מספר חודשים בגין הכאבים בקרסול). לאורתופד זה נאמר כי "מזה למעלה משנה סובל מכאבים בכתף ימין, עם הגבלה בתנועות הכתף." בבדיקתו נמצא דלדול שרירים, והוא הופנה לביצוע בדיקת MRI (עמ' 69).
22. ביום 2.11.10 פנה התובע שוב לאורתופד והתלונן על כאבים עזים בכתף, שאובחנו כדלקת בגיד שרוול הכתף (עמ' 75 לתיק). כעבור יומיים התובע ביצע בדיקת MRI לכתף, אשר שללה בעיה בגידי השרוול המסובב.
23. ביום 6.6.11, דהיינו כחצי שנה לאחר הביקור האחרון אצל רופא, ושנתיים ורבע לאחר התאונה הנדונה, חזר התובע לד"ר שי קאופמן, והתלונן על "כאב בכתף ימין מס' חודשים ללא סיפור ברור של חבלה." הוא הופנה לביצוע בדיקת הולכה עצבית (עמ' 89), אשר תוצאותיה הצביעו על בעיה בעצבוב הכתף, שיכולה להתאים לנגע בשורש C5 מימין (עמ' 91).
24. ביום 19.10.11 חזר התובע לד"ר סאלח שרשם "מזה יותר משנה סובל מכאבים בכתף ימין עם הגבלה בתנועות הכתף. סיפור של חבלה ונפילה על הכתף". בבדיקה נמצא דלדול שרירים של הכתף, והתובע הופנה להתייעצות בבית החולים הדסה עין כרם (עמ' 95). באותו היום ממש, אותו ד"ר ג'אבר רשם בטופס ההפניה ש"מזה תקופה של כשנתיים סובל מכאבים בכתף ימין עם הגבלה בתנועות הכתף ללא סיפור של חבלה" (עמ' 96).
25. כעבור שבועיים הגיע התובע לטיפול אצל ד"ר ליברגל בבית החולים הדסה. "מזה שנתיים הופעת כאב כתף מימין ואחריו התפתחות חולשה בכתף זו. המצב יציב. כעת ללא כאב משמעותי. הרושם – מרכיב עצבי." והפנה לביצוע מספר בדיקות, בהן MRI צווארי (עמ' 99). ביום 20.3.12 עבר התובע בדיקת MRI לעמוד השדרה הצווארי, שם נמצאו אנצפלומלציה וסירינקס בחוט השדרה, שני ממצאים אשר יכולים להסביר את ניוון השרירים בכתף (עמ' 110).
26. כתף ימין – הקשר הסיבתי לתאונה

לבדיקת התובע וקביעת נכותו בתחום הנוירולוגי מונה הנוירוכירורג, ד"ר חנוך אלרן. ד"ר אלרן קבע שהפגיעה העצבית ממנה סובל התובע, ואשר גורמת לפגיעה משמעותית בכתפו הימנית, לא נגרמה בתאונה נשוא התביעה שבפני, אלא בתאונת דרכים שאירעה 5 שנים קודם לכן:

"בתאריך 25.3.09 התאונה המדוברת הוא עבר אירוע של נפילה ושבר בקרסול, בזמן שקפץ או ירד מרכב גבוה עומד בזמן שהתנדב בחלוקה של ארגון "לתת" בעיר לוד. בעקבות נפילה זו הוא שבר את קרסול ימין אך השבר התגלה בשלב מאוחר יותר. כשנה לאחר מכן החלו תלונות על כאבים בכתף ימין ללא תלונות על הטראומה. רק בהמשך, בתאריך 14.8.11, התגלה שקיים דלדול בשרירי הכתף...

מנגנון הפגיעה מהתאונה השנייה המדוברת – לא יכול להסביר את הפגיעה הזו. לעומת זאת תאונת הדרכים הראשונה, שאירעה בתאריך 14.9.04 מסבירה את הפגיעה בצורה מדויקת.

אני קובע שהצוואר של (התובע) לא נפגע כתוצאה מהתאונה המדוברת שארעה בתאריך 25.3.09. בעקבות תאונה זו נפגע קרסול ימין, לא הייתה תנועת רוטציה או תנועת פלקציה או אקסטנציה של הצוואר כל העומס של החבלה בעקבות קפיצתו מהרכב עבר לקרסול השמאלי. המנגנון היחיד שיכול להסביר את מנגנון הפגיעה בחוט השדרה הצווארי מתאים לתאונת הדרכים הראשונה שעבר בשנת – 14.9.04."

27. בעקבות חוות הדעת, הפנה התובע למומחה מספר שאלות הבהרה. המומחה נשאל האם נכון שבמועד בדיקתו של התובע הוא סבר שהפגיעה העצבית נגרמה בעטיה של מחלה, ולא חבלה, ואם כן, מה גרם לו לשנות דעתו. המומחה אישר בתשובותיו שהוא סבר תחילה שמדובר במחלה, בשל העובדה שלא הייתה פגיעה בליגמנטים או בדיסקים בעמוד השדרה. ואולם, לאחר שביקש וקיבל תיעוד רפואי נוסף, (כולל את ממצאי ההדמיה), הוא שינה דעתו, ולכן כתב בחוות הדעת שמקור הפגיעה בחוט השדרה הוא חבלתי.
28. בתשובה לשאלה איפה מורגשים כאבים בחבלות כאלה כפי שקרה לתובע כאשר הפגיעה היא בחוט השדרה, השיב המומחה:

"הכאבים שמופיעים לאחר התאונות הם בדרך כלל בצוואר, כשהם מופיעים עד מספר ימים לאחר התאונה."

המומחה הוסיף והדגיש שחמישה ימים לאחר התאונה שאירעה ביום 14.9.04 התלונן התובע על כאבי צוואר.

29. בנוסף, במענה לשאלה, קבע המומחה שנכותו של התובע בגין הפגיעה העצבית בכתף ימין היא 10%.
30. חוות דעתו של ד"ר אלרן עמדה בפני המומחה שמונה בתחום האורתופדי, ד"ר רנד, ואף הוא התייחס לממצאים בכתף בחוות דעתו. ד"ר רנד פירט בחוות דעתו את הספקות בשאלת הקשר הסיבתי בין התאונה לבין הפגיעה העצבית בכתף, אף שהוא לא התייחס למנגנון הפגיעה:

"אין דרך לדעת על סמך המראה ההדמייתי את ה"גיל" של ממצאים אלו והאם מדובר על פגיעה שאירעה כ- 3 שנים לפני כן (למשל בתאונה נשוא תובענה זו) או אף לפני כן, למשל בתאונת דרכים משנת 2004.

לאחר פגיעה תאונתית בחוט השדרה הצווארי סביר לצפות להתפתחות תסמינים בבדיקה ו/או ממצאים בבדיקות דימות בטווח זמן יחסית רחב שבין ביטוי מיידי אקוטי ודרמטי מיד לאחר התאונה ועד לנזק "זוחל" המתפתח בהדרגה תוך מספר חודשים. העובדה שלא התפתחו כל תסמיני פגיעה משמעותיים ו/או פרוגרסיביים בצוואר תוך מספר חודשים לאחר התאונה ב- 2004 שוללת במידה רבה של סבירות את האפשרות שמקור כל הנזק באותה התאונה. (ההדגשה שלי – מ.צ'.)

הממצאים ההדמתיים ב MRI מכוונים בסבירות גבוהה ביותר לנזק לחוט השדרה על רקע פגיעה חבלתית בו. בהיעדר כל תיעוד של אירוע חבלתי אחר, סביר ביותר שהנזק הקיים נגרם בתאונה נשוא תובענה זו."

הנה כי כן, שני המומחים שמונו על ידי בית המשפט נחלקו בדעותיהם בשאלה איזו תאונה גרמה לפגיעה העצבית, אף ששניהם מסכימים שמדובר בפגיעה חבלתית, ולא בנכות על רקע מחלה.

31. לפיכך, נחקרו שני המומחים. ד"ר רנד, שנחקר ראשון, אישר בחקירתו שמנגנון התאונה הראשונה (משנת 2004) עלול היה לגרום נזק צווארי, ולאחריה היה רצף טיפולי בגין תלונות בצוואר למשך מספר חודשים, ועל כן אילו היו מתגלים הממצאים שהתגלו בבדיקת ה- MRI לפני התאונה נשוא התביעה, הוא היה מייחס אותם לתאונה הראשונה (עמ' 6).
32. ד"ר רנד הסביר בחקירה שהוא קשר את הנכות לתאונה נשוא התביעה, משום שבמסמכים משנת 2010 נרשם שהתובע סובל מכאבים בכתף מזה כשנה. ואולם, ב"כ הנתבעת הציג לד"ר רנד חלק מהמסמכים שפורטו לעיל, בעיקר את אלו בהם נרשם שהכאב הופיע לפני ימים ספורים, וד"ר רנד אישר שמסמכים אלו מחלישים את ההסתברות שהכאבים קשורים בתאונה נשוא התביעה (עמ' 8 ש' 15).
33. יחד עם זאת, עמד ד"ר רנד על דעתו, שפער הזמנים בין התאונה הראשונה משנת 2004 ועד הופעת הכאבים בשנת 2010 מעורר ספקות באשר לקשר אפשרי בין הכאבים לבין התאונה שאירעה 6 שנים קודם לכן (עמ' 10 ש' 11-14), וכפי שניסח זאת המומחה במילותיו:

"אם לא היה התאונה השנייה, הייתי חושב שזה קשור לתאונה הראשונה. נכנסה התאונה השנייה ובלבלה את היוצרות." (עמ' 19 ש' 5-6)

לפיכך סייג ד"ר רנד את עמדתו, וקבע שהפגיעה הנוירולוגית בעמוד השדרה קשורה לשתי התאונות (שם ש' 16), ובהמשך פירט כי "אני חושב שבתאונה הראשונה נזרע זרע הפורענות אבל אלמלא היה מרכיב נוסף של התאונה השנייה אולי היה ממשיך הרבה זמן בלי סימפטומים. אני לא יודע." (שם, ש' 19-20)

34. מנגד, ד"ר אלרן היה מאד נחרץ באשר לקביעתו לפיה אין קשר בין הנכות לבין התאונה נשוא התביעה. ד"ר אלרן פתח את עדותו בהודאה שבעת שבדק את התובע הוא סבר שהפגיעה מתאימה יותר למחלה מאשר לפגיעה בתאונה. אולם, לפי דבריו, הוא הביא את צילומי ה- MRI לבית החולים בו הוא עובד והתייעץ עם מומחים לנוירורדיולוגיה, והשתכנע שהממצאים הם ממצאים תאונתיים (עמ' 21 ש' 1-2).
35. ד"ר אלרן הוסיף והסביר שמעת שהוברר שהפגיעה נגרמה בתאונה, השאלה המתבקשת הייתה איזו תאונה גרמה לה. המומחה הדגים בעדותו את מנגנון התאונה נשוא התביעה, לפי הבנתו, במהלכה התובע קפץ מהרכב, עיקם את רגל ימין איבד שיווי משקל והתייצב בעמידה. המומחה הסביר שתאונה כה קלה, אשר אפילו לא גרמה לנפילת התובע, לא יכולה לגרום פגיעה כה קשה (שם, ושוב בעמ' 33 ש' 1-3). לפיכך, לפני שכתב את חוות הדעת, פנה המומחה לצדדים וביקש לקבל מסמכים רפואיים נוספים, וכך גילה שהתובע עבר תאונה קודמת בשנת 2004, במהלכה התהפך הרכב בו נהג. תאונה זו, נראתה לו משמעותית יותר, ויכולה להסביר את הפגיעה (עמ' 21 ש' 5-13). המומחה ניסה להסביר בעדותו כיצד כיוון הפגיעה או ההתהפכות יכולים להסביר את העובדה שדווקא כתף ימין נפגעה.
36. אלא שמתברר שהמומחה לא בירר מול התובע כיצד התרחשה כל אחת מהתאונות, ולפיכך פרטי התאונות לא היו ידועים לו עת נתן את חוות הדעת. כך, כאמור לעיל, המומחה הניח שלאחר התאונה נשוא התביעה נשאר התובע עומד על עומדו, בעוד שעל פי עדות התובע (שנמסרה גם לפני חקירת המומחה), הוא נפל לצד ימין. בדומה, המומחה הניח שהרכב בו נהג התובע בתאונה בשנת 2004 התהפך לחלוטין, בעוד שעל פי תצהיר התובע, הוא התהפך על צידו (ר' עמ' 25 ש' 8-13).
37. נוכח המחלוקות בין המומחים, העמימות בה נקט ד"ר רנד מחד, והחשיבות שייחס ד"ר אלרן למנגנון התאונות והעובדה ששגה לגבי עובדה זו, מאידך, הוריתי ביום 30.8.2020 על מינוי מומחה נוסף, ומיניתי את פרופ' דוד ירניצקי, מנהל המחלקה הנוירולוגית במרכז הרפואי רמב"ם.
38. פרופ' ירניצקי סקר בהרחבה את התיעוד הרפואי שעמד בפניו, ואת הדילמה בשאלת הקשר הסיבתי, ולאחר מכן קבע שהנכות הנוירולוגית קשורה בתאונה:

"מדובר, אם כן, במצב שלאחר חבלה עם פגיעה בחוט השדרה הצווארי ושיתוק של קבוצת שרירים פרוקסימליים מימין. למרות התקופה הארוכה יחסית בין התאונה ובין התלונות על הפרעה בכתף ימין, הממצאים הרדיולוגיים המתאימים למצב שלאחר חבלה, והעדר חבלה אחרת, לפחות כפי המידע שהומצא לעיוני, יוצרים את הקשר הנדרש, ואני מקבל את מצב הכתף כנובע מהחבלה."

לאחר שניתנה חוות הדעת, התרתי לצדדים להמציא למומחה את חוות הדעת של ד"ר רנד ושל ד"ר אלרן ואת פרוטוקול החקירות הנגדיות על חוות הדעת, לקראת חקירתו על חוות דעתו.

39. בחקירה זו התייחס המומחה יותר בהרחבה לשאלה העיקרית העומדת על הפרק, והיא האם יש לייחס לתאונה נשוא התביעה את התלונות לכתף שהתעוררו למעלה משנה לאחריה, ונימק את קביעתו:

"יש שלושה מרכיבים שאנחנו יכולים לזהות בתור הסיבה לסימפטומים שלו: 1. זה סירינקס 2. זה מיאלומלציה (שני ממצאים ב-MRI  הצווארי – מ.צ'.) 3. פגיעה שורשית.... הסירינקס מתואר שהוא יכול להופיע זמן, לא מיידית לאחר החבלה, יכול להתחיל כמשהו קטן שאפילו לא נראה ולגדול עם הזמן ומהלך של חודשים שנה-שנתיים הוא מהלך סביר להתפתחות של סירינקס וככל שהוא מתפתח הוא יכול לפגוע בצוואר ולגרום לתנועה של כאבים ותנועה של חולשה, אז מהזווית של הסירינקס יש הגיון במהלך הזה של הזמן. המיאלומלציה – מאד קשה להוציא מידע ברור בספרות עליה, אין כל כך הרבה ואני לא יכול להתייחס בצורה ברורה למהלכי זמן. אני יכול לעשות גזרה שווה למיאלומלציה של המח, שזה תהליך דומה של איבוד רקמה בעקבות חבלה, פשוט תהליך שגם לוקח חודשים, שנה-שנתיים שיכול להיות נזק טראומתי למוח עד שרואים את התמונה של המיאלומלציה. אז גם זה נכנס מאותו הגדר של איזשהו תהליך שיש לו כרוניסטיות מסוימת עד שהוא מתפתח. מבחינת הפגיעה השורשית קשה להיות חד משמעי בעניין הזה. אנחנו רגילים לראות פגיעות שורשיות שמופיעות יחסית סמוך למועד החבלה, אבל פה ראיתי מספיק מצבים שהחבלה הייתה גם נגרם מאיזשהו נזק מבני בחוט השדרה, היה איזשהו מתח, לחץ, מתיחה או קריעה של השורשים. שורשים שהתחילו להתבטא יותר מאוחר. אז התשובה שלך בגדול אני אומר זה אפשרי. זה לא התמונה הקלאסית, בטח לא בפגיעה שורשית, אבל הנוכחות של הסירינקס ושל מיאלומלציה, הוא כן מקבל את הפער הזה." (עמ' 3 ש' 34 – עמ' 4 ש' 17 לפרוטוקול כפי שתוקן בהחלטה מיום 5.7.21, ושוב בעמ' 5 ש' 7 - 24).

ובהמשך:

"...יותר קשה לעשות את החיבור כשהזמן נמשך בין החבלה והופעת הסימפטומים אבל הזמן לא שולל, עושה את זה יותר קשה, זה טעון הוכחה קצת יותר מאשר אם זה מיידי." (עמ' 6 ש' 13 – 15)

במאמר מוסגר אציין שגם ד"ר רנד העיד שהן סירינג ובן מיאלומלציה יכולים להתפתח בטווח של שנים לאחר החבלה (עמ' 18 ש' 12-13).

40. פרופ' ירניצקי הצביע גם על ממצאים שמחלישים את ההסתברות לקשר סיבתי:

"יש אלמנט ב- EMG שנקרא פעילות ספונטנית שזה סוג של פעילות חשמלית שאופייני לפגיעות בטווח היחסית קצר לאחר הפגיעה, בטווח של חודשים, בסדר גודל של חצי שנה פלוס מינוס לאחר הפגיעה... ובבדיקה שאמנם נעשתה שנתיים פלוס לאחר הפגיעה יש סימנים של פעילות ספונטנית בצורה חד משמעית וברורה, מה שאומר שזה חריג... אבל אין לי אירוע אחר. לא הייתה חבלה אחרת, לא הייתה דלקת של העצבים של פלקסוס או שום דבר אחר, לכן אני צריך ללכת לאירוע הטראומתי הקרוב ביותר האפשרי." (עמ' 7 ש' 37 - עמ' 8 ש' 9)

41. בהמשך פרופ' ירניצקי נשאל לגבי האפשרות שהחבלה נגרמה בתאונת הדרכים משנת 2004, והדגיש את חשיבות הממצא ב- EMG:

"... יש לנו כן איזשהו נטייה ללכת לאירוע הקרוב ולייחס אליו את הסימפטומים ולא דווקא לדלג על אירוע ולחשוב שזה שייך דווקא לאירוע יותר רחוק, וכמו שאמרתי קודם, ה- EMG דחף אותי הרבה יותר מהאירוע השני מאשר מהראשון.

ש. כן אבל גם ה- EMG לא מתאים לך לתאריך של האירוע השני.

ת. לאין ערוך לא מתאים לאירוע הראשון." (עמ' 14 ש' 39 – עמ' 15 ש' 6)

מאידך, פרופ' ירניצקי לא שלל את האפשרות שהסירינקס נגרם בתאונה משנת 2004 (עמ' 15 ש' 9 – 11).

42. פרופ' ירניצקי לא סבר שניתן להסיק מכיוון הנפילה בתאונה דנן דבר בשאלת הקשר הסיבתי (עמ' 17 ש' 15-38). אולם, לא סביר בעיניו ששלושת הממצאים לא נגרמו באותה תאונה:

"מה שאנחנו רואים פה זה שזה אותו המיקום, זאת אומרת זה צד ימין בגובה 5,6 גם הסירינקס גם המיאלומלציה וגם השורש. אז ששתי תאונות, אחת תגרום למיאלומלציה ותאונה (אחרת) תגרום לשורש... כולם ילכו לאותו מקום, גם מבחינת ימין שמאל גם מבחינת כל המרווחים הצוואריים... יותר הגיוני לשים את הכל תחת גג אחד." (עמ' 33 ש' 9-18)

43. פרופ' ירניצקי הדגיש בעדותו יותר מפעם אחת שהמקרה של התובע הוא מקרה נדיר ביותר, הן מבחינת הצטרפותן של שלוש בעיות באותו המיקום בעמוד השדרה הצווארי, והן מבחינת מועד הופעת הסימפטומים לעומת מועד החבלה המתועדת. יחד עם זאת, הוא עמד על דעתו שאלא אם הייתה חבלה נוספת, מאוחרת יותר, סביר יותר להניח שהתאונה נשוא התביעה היא שגרמה לפגיעה הצווארית ולחולשת הכתף.
44. הנה כי כן, העידו בפני שלושה מומחים, והציגו שלוש דעות שונות. ד"ר אלרן סבר שהנכות קשורה בתאונה משנת 2004, ד"ר רנד סבר תחילה שהממצאים נגרמו בתאונה משנת 2009, ולאחר מכן ששתי התאונות תרמו לנכות ופרופ' ירניצקי סבר שיש לייחס את הנכות במלואה לתאונה משנת 2009.
45. לאחר ששקלתי את עמדות שלושת המומחים ואת הנמקותיהם, אני סבורה שיש להעדיף את עמדתו של פרופ' ירניצקי (שהייתה גם עמדתו הראשונית של ד"ר רנד). אמנם, אין ספק שהתאונה משנת 2004, במהלכה התהפך רכבו של התובע, הייתה במהירות יותר גבוהה מהתאונה נשוא התביעה, במהלכה התובע מעד תוך כדי ירידה מרכב. בנוסף, אין ספק שהתובע התלונן על כאבי צוואר סמוך לאחר התאונה הראשונה, ולא התלונן על כאבים כאמור בתאונה השנייה. יחד עם זאת, פרופ' ירניצקי בדק את הספרות הרפואית באשר לטווחי הזמן המקובלים להתפתחות סימפטומים עקב היווצרות כל אחת מהתופעות שאובחנו אצל התובע, הסירינקס, המיאלומלציה והפגיעה השורשית. כל אחד מהממצאים הללו נותן אותותיו תוך חודשים עד שנים ספורות. בנסיבות אלה, קשה להניח שיחלפו 6 שנים בין התאונה במסגרתה נוצרה הפגיעה העצבית, ועד התלונה הראשונה.
46. ודוק. אני מקבלת את טענת הנתבעת לפיה הבעיה בכתפו של התובע התעורר לראשונה בחודש אוקטובר 2010, כשנה וחצי לאחר התאונה, ודוחה את טענות התובע כאילו הכאבים התחילו קודם לכן, אולם הוא נמנע מלהתלונן בפני רופאיו. מעבר לעובדה שזה מה שנאמר לרופאים בזמן אמת, אין זה סביר בעיני שהתובע סבל מכאבי כתף, ולא התלונן בפני רופאיו, למרות שטופל באופן רציף על ידי מספר רופאים אורתופדים, חלקם עובדים במחלקה המכונה "אורתופדית – כתף".
47. יחד עם זאת, ומטעמיו של פרופ' ירניצקי, אני מקבלת את עמדתו, לפיה סביר יותר שהאירוע הקרוב יותר בזמן הוא שגרם לחבלה, מאשר שהיא נגרמה 6 שנים לפני שהתחילה לתת אותותיה בכאבים וחולשה בכתף.

כתף ימין – שיעור הנכות

48. כאמור, שלושה מומחים בדקו את התובע בנוגע לנכות בכתף, וגם בנוגע לשיעור הנכות נחלקו דעותיהם. ד"ר אלרן קבע שהתובע סובל מ"הפרעה תפקודית בינונית, חולשת דלטואיד בדרגה 3/5". את שיעור הנכות העריך ד"ר אלרן בשיעור של 10% (ר' תשובות לשאלות הבהרה מיום 28.8.17).

בחקירה הנגדית, הרחיק ד"ר אלרן עוד יותר והעיד שדרגת חולשה של 3/5 לשריר הדלטואיד אינה מתאימה להגדרה של "הפרעה תפקודית בינונית", המקנה 10% נכות, אלא להפרעה תפקודית קלה יותר, המקנה 5% נכות (עמ' 29 ש' 8-14 ושוב בעמ' 38 ש' 23-עמ' 39 ש' 2).

49. לעומתו, ד"ר רנד מצא חולשה ניכרת של שריר הדלטואיד בדרגה 2-3/5, ובגינה קבע נכות בשיעור 20%, לפי ס' 31(7) בין (ב) ל- (ג). בנוסף, קבע ד"ר רנד נכות נוספת בשיעור 10% בגין "נזק קבוע לעמוד השדרה הצווארי".

כאשר נשאל ד"ר רנד בחקירה הנגדית האם אין חפיפה בין שתי הנכויות, בשים לב לכך שמקורה של החולשה בשריר הוא בנזק לחוט השדרה, השיב: "אכן יש משהו בדבריך", והוסיף שהתוספת של 10% מבטאת את הסיכון להחמרה (עמ' 11 ש' 19 – עמ' 12 ש' 7). במאמר מוסגר יצויין שהסבר זה עומד בניגוד לקביעה המפורשת בחוות הדעת לפיה "להערכתי, מצבו הרפואי האורתופדי והנוירולוגי כיום יציב ואיני צופה שינוי מהותי במצבו ובמגבלותיו בעתיד הנראה לעין." במילים אחרות, ספק בעיני אם נכון לקבוע נכות נוספת בגין הסיכון להחמרה, מקום בו לא צפוי שינוי מהותי בעתיד הנראה לעין.

כאשר התבקש ד"ר רנד להסביר את הפער בין ממצאיו לבין ממצאיו של ד"ר אלרן הוא הסביר כי "ברור שעשויים להיות פערים בין ממצאי הבדיקה מיום ליום" (עמ' 13 ש' 15-16).

50. לבסוף, פרופ' ירניצקי מצא בבדיקת התובע "שיתוק מלא של הדלטואיד, סופר ואינפר ספינטוס מימין. שרירי הביצפס ברכיורדיאליס טריצפס ושרירים דיסטליים יותר תקינים....". בגין השיתוק המלא של שלושת שרירי הכתף קבע פרופ' ירניצקי לתובע 40% נכות.

כאמור לעיל, גם פרופ' ירניצקי נחקר על חוות דעתו, וזאת לאחר שעיין בחוות הדעת הנוספות ובפרוטוקול החקירה הנגדית של קודמיו. פרופ' ירניצקי נשאל על הפער בין ממצאיו לבין ממצאיהם של ד"ר רנד וד"ר אלרן, ותחילה השיב שהפער נובע מהתדרדרות מצבו של התובע. גם בהקשר זה השיב המומחה, שהמקרה של התובע הוא "לא סטנדרטי" (עמ' 2 לפרוטוקול המתוקן ש' 26 – עמ' 3 ש' 17 ושוב בעמ' 20 ש' 9-14). בהמשך כאשר נשאל על מסמכים רפואיים עדכניים, בהם רשמו הרופאים המטפלים את ממצאי בדיקותיהם, אשר ציינו חולשה בשרירי הכתף, אבל לא ציינו שיתוק, ציין פרופ' ירניצקי שהבדיקה שביצע דורשת שיתוף פעולה של הנבדק, וכי ניתן לבצע בדיקות אובייקטיביות של ההולכה העצבית (עמ' 20' ש' 38 – עמ' 23 ש' 2).

51. בעקבות אמירה זו של המומחה ביקשה הנתבעת לחייב את התובע לעבור את הבדיקות שציין המומחה. ואכן, ביום 10.5.21 ביצע התובע בדיקת EMG, אשר תוצאותיה הומצאו למומחה. המומחה לא פירט את שמה של הבדיקה השנייה, והתובע לא ביצע אותה. תחילה התנגדה הנתבעת להעברת ממצאי בדיקת ה- EMG למומחה, וטענה שהיא בוצעה במכון פרטי ועל כן אינה מהימנה. אולם בסיכומיה, ולאחר שנוכחה בכך שהבדיקה בוצעה במסגרת קופת חולים, זנחה טענה זו.
52. לאחר עיון בתוצאות הבדיקה קבע המומחה שממצאיה מצביעים על פגיעה בהולכה העצבית לשרירי הכתף, אולם לא על שיתוק מלא, וכי לתובע נותרה יכולת להפעיל את שרירי הכתף, אף שהוא סובל מחולשה. יחד עם זאת, המומחה לא בדק את התובע בשנית לאחר שקיבל את ממצאי בדיקת ה- EMG, ולא ביקש לבדוק אותו. בלי לבצע בדיקה נוספת, קבע פרופ' ירניצקי שיש להפחית את שיעור הנכות ל- 30%, לפי ס' 31(1)(ב) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956. במילים אחרות, פרופ' ירניצקי העריך שהפגיעה היא בינונית, ולא קשה כפי שסבר מלכתחילה.
53. הנה כי כן, ישנו פער משמעותי בהערכת הנכות על פי שלושת המומחים שמינה בית המשפט לבדיקת התובע. ספק בעיני אם הפער נובע מהחמרת מצבו של התובע. ראשית, הן ד"ר רנד והן פרופ' ירניצקי העידו שהחמרת מצב שנים כה רבות לאחר התאונה בלא סיבה נראית לעין (דוגמת חבלה נוספת) היא תופעה נדירה ביותר (עמ' 17 ש' 1-2, עמ' 3 לפרוטוקול שתוקן ביום 5.7.21, ש' 16-17 ושוב בעמ' 29 לאותו פרוטוקול ש' 31 – עמ' 30 ש' 23). ד"ר אלרן לא נשאל בנושא זה.
54. שנית, אף אחד מהרופאים המטפלים בתובע, ומכירים אותו לאורך זמן, לא התרשם מהחמרת החולשה. היפוכו של דבר. כך למשל כתב פרופ' אייל יצחיאק בגליון המעקב במרפאה הנוירוכירורגית מיום 28.8.16 "בסה"כ יציב נוירולוגית, עם חולשה ונימול", וכעבור שלושה חודשים, ביום 22.11.16, "מאז החבלה נותר עם חסר נוירולוגי שאינו משתנה ואינו מתקדם" (עמ' 136 ו- 137 לתיק הרפואי). גם הרישום של האורתופד, ד"ר סאלח ג'אבר, מיום 18.12.19 אשר מציין החמרה, מסייג אותה להחמרה בכאב (ולא בחולשה) (ר' עמ' 9 להודעה מיום 25.10.20). לפיכך, איני סבורה שניתן לייחס את הפער בין  הנכויות שנקבעו על ידי המומחים להחמרה במצבו של התובע.
55. בבואי לבחון את הערכת הנכות על ידי כל אחד מהמומחים, הבאתי בחשבון שקביעת הנכות על ידי ד"ר אלרן נעשתה בתשובה לשאלות הבהרה, 8.5 חודשים לאחר הבדיקה, על סמך הזיכרון באשר לממצאי הבדיקה, שלא פורטו בחוות הדעת. גם פרופ' ירניצקי נדרש להעריך את הנכות במנותק ממצאי הבדיקה שערך לתובע, שכן בבדיקתו הוא מצא שיתוק מלא של שרירי הכתף, ממצא שנשלל בבדיקה האובייקטיבית. רק ד"ר רנד קבע את הנכות בזיקה לממצאי הבדיקה הקלינית, ובסמוך לאחר קיומה. בנסיבות אלה, אני סבורה שיש להעדיף את קביעת ד"ר רנד, וקובעת שנכותו הרפואית של התובע בכתפו הימנית היא כפי שהעריך אותה ד"ר רנד, דהיינו 20%. שקלתי האם נכון להוסיף על נכות זו 10% נוספים בגין הסיכון להחמרה, אולם בשים לב לאמור לעיל, לעובדה שמאז התאונה חלפו 12 שנים, ולעובדה שמאז קביעת הנכות על ידי ד"ר רנד חלפו 3 וחצי שנים והרופאים המטפלים לא מצאו החמרה, איני סבורה שיש מקום לתוספת נכות בגין סיכון זה.

לסיכום שאלת הנכות הרפואית עקב התאונה הנדונה

56. כאמור, לתובע 10% נכות בגין מצב לאחר שבר בקרסול, שגרם מגבלה בתנועות היישור, וכן 20% נכות בגין נזק לשורש העצבי בגובה 5C, עם חולשה ניכרת של שרירי הכתף הימנית. סה"כ נכותו של התובע בגין התאונה עומדת על 28% נכות משוקללת.

נכות שאינה קשורה בתאונה הנדונה

57. בשנת 2003, כשש שנים לפני התאונה הנדונה, נפצע התובע מירי בעת חופשת שחרור משירותו הצבאי. בעקבות הפציעה הוכר התובע כנכה על פי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי"ט-1959 [נוסח משולב], ונקבעה לו נכות משוקללת בשיעור 54% (20% בגין PTSD, 20% בגין הדבקויות לאחר ניתוח, 10% בגין כריתת טחול, 10% בגין כריתה חלקית של הכליה, 10% בגין צלקות ו- 1% בגין פגיעה בקיר הבטן).
58. מתיקו הרפואי של התובע עולה שהתובע נזקק ללא מעט פניות לרופאים עקב סיבוכים של הפציעה בבטנו במהלך השירות הצבאי (עמ' 81-86, 111, 124, 134 לתיק המוצגים של הנתבעת) במסגרתן התלונן על בעיות במערכת העיכול. בנוסף, מתיקו באגף השיקום עולה שהתובע התלונן על הפרעות בתפקוד עקב מצבו הנפשי (ר' עמ' 142 ואילך לתיק המוצגים). במיוחד חשוב לציין שעל פי דו"ח נוירופסיכולוגי שערך ד"ר זולי זלוטוגורסקי לבקשת אגף השיקום מיום 28.6.05, נמצא שמצבו הנפשי מנמיך את תפקודו הקוגניטיבי ונמצאו הפרעות קשב וריכוז (עמ' 199). ממצא דומה נמצא גם בדו"ח מיום 29.10.09 (עמ' 259 לתיק המוצגים).

הנכות התפקודית והפגיעה בכושר ההשתכרות

59. כאמור, התובע יליד 13.2.1982, נפגע בתאונה בשנת 2009, דהיינו בהיותו כבן 27. במועד התאונה הייתה לתובע נכות בשיעור 54%, הוא קיבל קצבה מאגף השיקום במשרד הביטחון, והיה זכאי לשיקום בלימודים. התאונה אירעה כשהתובע היה בשנה שלישית ללימודי משפטים, הוא לא עבד, אלא למד במשרה מלאה והתפרנס מקצבאות שקיבל אגף השיקום במשרד הביטחון, כשבמקביל התנדב בארגון "לתת". בנסיבות אלה, לא ניתן לקבוע את כושר השתכרותו של התובע אלמלא התאונה על בסיס הכנסותיו ערב התאונה.
60. התובע סיים לימודיו בשנת 2011, דהיינו כשנתיים לאחר התאונה, וכחצי שנה לאחר התלונה הראשונה אודות כאבים בכתף. כפי שפורט לעיל, בתקופה זו ביקוריו אצל רופאים בשל הפגיעה בכתף היו אחת לכמה חודשים, ונכותו בכתף טרם אובחנה, ונראה שאף טרם התגבשה. בתום לימודיו החל התובע לעבוד כמתמחה במשרד המשפטים. כיוון שמקום ההתמחות נקבע תקופה ארוכה לפני תחילתה, בשלב בו, ככל הנראה, טרם התחילו התלונות בגין הכאבים בכתף, איני סבורה שבשלב זה גרמה לו נכותו הפסדי שכר.
61. באמצע שנת 2012 סיים התובע את ההתמחות, ובשנת 2013 החל לעבוד כעורך דין. תחילה, עבד התובע כשכיר, ולאחר מכן המשיך לעבוד באותו המקום, כעצמאי. שכרו של התובע בתקופה זו מפורט בטבלה הבאה:

62. מטבלה זו ניכר שעת החל התובע עבודתו כשכיר, השתכר כשכר הממוצע במשק, אולם עם תחילת עבודתו כעצמאי חלה ירידה בהכנסותיו, למשך כארבע שנים, עד אשר ביסס את הפרקטיקה שלו כעורך דין עצמאי. בשנת 2017 הכנסותיו של התובע היו מעל לשכר הממוצע במשק, בשנת 2018 הייתה ירידה משמעותית מאד בשכר, אולם בשנה שלאחר מכן ההכנסות היו גבוהות מהשכר הממוצע במשק בכ- 40%.
63. מטבע הדברים, קשה לדעת כיצד נכותו של התובע בקרסול ובכתף השפיעה על יכולתו לבסס את הכנסותיו כעורך דין עצמאי, כשם שקשה לדעת כיצד השפיעו נכויותיו הרבות בתחומים האחרים, אשר אינן קשורות בתאונה.
64. בבואי להעריך את הפגיעה בכושר השתכרותו של התובע עקב התאונה, הבאתי בחשבון את העובדה שעבודתו של התובע מצריכה בעיקרה כישורים אינטלקטואליים, ולאו דווקא כושר פיזי:

"יש לזכור כי הנכות בתחום הנוירולוגי (אובדן חלקי של חוש הריח) אינה תפקודית בכל הנוגע לכושר ההשתכרות והעבודה במקצוע עריכת הדין, כל עוד לא באה בעקבות הפגיעה הנוירולוגית האמורה, פגיעה נפשית. הנכות התפקודית שנגרמה בתאונה היא הנכות האורתופדית. עיקר כושר ההשתכרות של התובע כעורך דין עצמאי מתבטא ביכולותיו האינטלקטואליות, בכושר התמדתו, בחריצותו, בידע המשפטי שהוא אוחז בידו ובמוניטין שלו. התאונה גרמה להפרעה גם בהקשר לעבודתו כעורך דין. הפרעה מסוימת נותרה גם כיום, ולעתיד. ההפרעה הייתה קשה במיוחד בתקופה הסמוכה לאחר התאונה. בהמשך הלכה והתמעטה השפעה זאת, עד כי כיום היא פחותה, להערכתי, משיעור הנכות הרפואית". (ע"א 8602/11 ‏הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' שלמה דן גדרון (3.4.12) להלן: "עניין גדרון")

במקרה שם, דובר על פגיעה אורתופדית בשיעור של 33.5%, ובית המשפט העריך את הפגיעה בכושר ההשתכרות על בסיס 25%.

65. גם במקרה שבפני אני סבורה שאף שייתכן שלנכות ישנה השפעה על כושר ההשתכרות, המגבלה נמוכה משיעור הנכות הרפואית. במיוחד כך בכל הנוגע לנכות בקרסול, שכן להוציא מגבלה קלה בתנועות היישור של הקרסול, לא מצא המומחה מגבלה תפקודית: התובע עומד היטב על העקבים, על קצות האצבעות, ועל רגל אחת, כולל בכריעה דו"צ. הקרסול ללא דפורמציה וללא רגישות משמעותית במישוש.
66. בנסיבות אלה, בשים לב לטיבה של הנכות הקשורה בתאונה, ובשים לב לטיבה של הנכות שאינה קשורה בה, ולטיבה של עבודת עורך דין העוסק בליטיגציה, שהיא עבודה המאופיינת בעיקר בחשיבה, ניתוח, תקשורת בין-אישית, דיבור ועמידה מול קהל, כתיבה, יכולת מו"מ וכיוצ"ב, אני סבורה שיש להעריך את הפגיעה בכושר ההשתכרות בכ- 75% מהנכות הרפואית, דהיינו בשיעור של 20%.
67. יחד עם זאת, אין לי ספק שהפגיעה התפקודית הכללית של התובע גבוהה יותר, וכי הוא מתקשה בעבודות רבות בבית הדורשות הפעלה של הכתף הימנית, כגון הרמת הילדים, נשיאת סלי קניות, ניקיון בבית וכיוצ"ב, הכל כפי שיפורט להלן.

גובה הנזק

הפסדי שכר בעבר

68. כבר נפסק בנוגע לפסיקת פיצוי בגין הפסד השתכרות כי

"דרך המלך לפסיקת פיצויים בראש נזק זה היא על ידי חישוב אריתמטי. ברם, כאשר קשה או בלתי אפשרי להעריך את אחד המשתנים לצורך החישוב - ואחד המקרים הבולטים לקושי זה הינו הפסד השתכרותו של עצמאי, שהכנסתו עשויה להיות תלויה במשתנים שונים - יפנה בית המשפט לפסיקת פיצוי גלובלי (דוד קציר פיצויים בשל נזק גוף עמודים 136, 562-559 (מהדורה חמישית, 2003) (להלן: קציר)) כפי שנעשה על ידי בית משפט קמא" (פסה"ד בעניין גדרון)

אמירות אלה נאמרו לגבי היה עו"ד עצמאי שנגרמה לו נכות אורתופדית משמעותית, והכנסותיו הראו תנודתיות לאורך השנים שמיום התאונה ועד למתן פסק הדין.

69. במקרה שבפני הקושי לאמוד את הפסדי השכר בעבר גדול עוד יותר, שכן קשה לדעת מה היה כושר השתכרותו אלמלא התאונה. אף שהתובע טוען לשילוש השכר הממוצע במשק, כפי שפורט לעיל, לא ניתן להקיש בעניינו של התובע מהכנסות ממוצעות לעו"ד שכיר או עצמאי, בשים לב לנכות המשמעותית ממנה הוא סובל ואשר אינה קשורה בתאונה, נכות שלחלקה השפעה משמעותית על כושר ההשתכרות שלו כעורך דין.
70. בנסיבות אלה, אין מנוס מלפסוק את הפיצוי בגין הפסדי השכר בעבר באופן גלובאלי, כפי שנעשה בעניין גדרון. לפיכך, אני פוסקת לתובע פיצוי בסך 175,000 ₪ בראש נזק זה. (רק על מנת לסבר את האוזן אומר שסכום זה נגזר מחישוב מכפלת הכנסתו החודשית הממוצעת של התובע לאורך השנים (8,270 ₪), בשיעור הגריעה המוערכת מכושר ההשתכרות (20%), ובאורך התקופה, במעוגל). לסכום זה תתווסף ריבית מאמצע התקופה.

פגיעה בכושר השתכרות

71. לטענת התובע, יש להעריך את כושר השתכרותו כגבוה בהרבה משילוש השכר הממוצע במשק, והעובדה שהכנסותיו היום מסתכמות בכ- 140% מהשכר הממוצע מלמדת על פגיעה העולה על 50% בכושר השתכרותו. לטענת הנתבעת, העובדה שהתובע משתכר היום מעל השכר הממוצע במשק מלמדת על כך שנכותו הרפואית לא פגעה כהוא זה בכושר השתכרותו.
72. אמנם, בעת התאונה היה התובע סטודנט, ועל כן לא ניתן לקבוע את כושר השתכרותו על בסיס שכרו ערב התאונה יחד עם זאת, אני סבורה שבחלוף 12 שנים מהתאונה, ניתן לומר שהכנסותיו היום (12,500 ₪ לחודש, לאחר ניכוי מס הכנסה) משקפות בקירוב את כושר ההשתכרות. אמנם אלו הכנסותיו במומיו (הן אלו הקשורים בתאונה והן אלו הנוגעים לאירועים אחרים), אולם בשים לב לשיעור ההכנסות לעומת השכר הממוצע במשק, גובה הנכות התפקודית המיוחסת לתאונה, וגובה הנכות שאינה קשורה בה, אני סבורה שזהו הבסיס המיטבי לקביעת שיעור הפיצוי בגין הפגיעה בכושר ההשתכרות. כל בסיס אחר ספקולטיבי יותר.
73. אשר על כן, אני פוסקת לתובע פיצוי בשיעור 600,000 ₪ (12,500 ₪ X 20% X4 (מקדם היוון עד גיל 70) במעוגל).
74. כעצמאי, התובע אינו זכאי לפיצוי בנפרד בגין הפגיעה בהפרשות לחסכון הפנסיוני.

עזרה

75. כפי שכבר נכתב לעיל, אני סבורה שהמגבלה בכתפו הימנית של התובע פוגעת ביכולתו לטפל בילדיו הקטנים ולבצע את עבודות משק הבית, ועל כן הוא זכאי לפיצוי בראש הנזק של עזרה, החל ממועד התגבשותה של הנכות בכתף, דהיינו החל משנת 2012.
76. על פי עדויות התובע, רעייתו ואביה, התובע כמעט ולא נזקק לעזרה בשכר בעבר, וכל העזרה ניתנה לו במסגרת היחסים בתוך המשפחה, או על ידי מתנדבים שהגיעו לעזור כשנולדה לו שלישייה (ס' 22 – 24 לתצהיר התובע וכן עמ' 10 ש' 22-28). אשר על כן אני פוסקת לתובע על דרך האומדן סך של 80,000 ₪ עבור עזרה זו (האומדן נעשה על פי 3 שעות שבועיות לאורך התקופה). לסכום זה תתווסף ריבית מאמצע התקופה.
77. באשר לעתיד, נוכח הפגיעה האמורה, אני מעריכה שהתובע ייזקק בממוצע ל-3 שעות עזרה שבועיות, עד גיל 70. לאחר גיל זה, ובשים לב ליתר הנכויות, אני מעריכה שהתובע היה נזקק ממילא לעזרה במשק הבית. אשר על כן, אני פוסקת לתובע, על דרך האומדן, סך של 180,000 ₪ בראש נזק זה.

הוצאות רפואיות

78. לטענת התובע, בחודשים האחרונים הוא החל לצרוך קנביס רפואי בשל הכאבים בכתף. התובע צירף מסמכים התומכים בטענה. ואולם, אף אחד מהמומחים שמונו בתיק לא נשאל באשר לצורך של התובע בטיפול זה, ובאשר לקשר בין הצורך בטיפול לבין הנכות שנקבעה בתאונה הנדונה דווקא. במיוחד יש לציין את העובדה שפרופ' ירניצקי מומחה גם בתחום רפואת הכאב, ובנסיבות אלה, לו סבר התובע שיש לייחס את הצורך בטיפול בקנביס רפואי לתאונה דווקא, מן הראוי היה להפנות אליו שאלה בנושא, בין כחלק משאלת הבהרה ובין בחקירה הנגדית.
79. יתר על כן, התובע בעדותו אישר שהוא סבל מכאבים מתמשכים עקב הפציעה משנת 2003, בגינה הוא נטל משככי כאבים חזקים משך שנים ארוכות (עמ' 20 ש' 32).
80. בנסיבות אלה, אני סבורה שהתובע לא עמד בנטל להוכיח שההוצאה עבור קנביס רפואי קשורה בנכות שנגרמה בתאונה דנן. יתר ההוצאות הרפואיות של התובע משולמות על ידי קופת החולים.

נזק לא ממוני

81. על פי תקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממן), תשל"ו-1976, אני פוסקת לתובע סך של 58,086 ₪ בגין הנזק הלא ממוני.

לסיכום

82. התובע נפגע כשירד מהדלת האחורית של רכב גבוה על מנת לפרוק חבילות מזון. הרכב היה מבוטח אצל הנתבעת. תאונה זו מהווה תאונת דרכים כמשמעות מונח זה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, ועל כן התובע זכאי לפיצוי בגין נזקיו מאת הנתבעת.
83. תחילה, התלונן התובע רק על כאבים בקרסול. בגין הפגימה בקרסול נקבעה לתובע נכות בשיעור 10%.
84. כעבור כשנה וחצי החל התובע להתלונן על כאבים בכתף. כשנה לאחר תחילת התלונות, נמצא שמקור הכאבים בחבלה לעמוד השדרה. בהעדר חבלה מתועדת אחרת לעמוד השדרה, ובשים לב לפרקי הזמן שצוינו בספרות להתפתחות הממצאים בעמוד השדרה, אני סבורה שהחבלה בעמוד השדרה קשורה בתאונה נשוא ההליך. בגין חבלה זו נקבעו לתובע 20% נכות.
85. בגין נזקיו אלו אני מחייבת את הנתבעת לפצות את התובע בסכומים שפורטו לעיל.
86. בנוסף, תישא הנתבעת בשכ"ט עו"ד בשיעור 15.2% מסכום הפיצוי ובהוצאות משפט כנגד קבלות.