האם מוות בפגיעה מרכבת נוסעת היה בהתאבדות?

א.        המחלוקת וההכרעה בה

1. התביעה הנדונה מוגשת מטעם עזבונו של פלוני ז"ל (להלן: "המנוח"), יליד 1991, אשר הלך לבית עולמו במחצית שנת 2013, בהיותו כבן 22 בלבד.
2. המחלוקת בתביעה זו מתרכזת בשאלה: האם המוות של המנוח בפגיעה מרכבת נוסעת היה בהתאבדות? האם הוא שלח יד בנפשו? והנטל להוכיח שאכן כך הוא על הנתבעות - רכבת ישראל בע"מ (להלן: "רכבת ישראל") והפניקס חברה לביטוח בע"מ שהיא המבטחת של השימוש התחבורתי ברכבת.
3. אין מחלוקת בין הצדדים שהמנוח נפגע בשעות החשיכה על ידי רכבת המופעלת מטעם רכבת ישראל. אין גם מחלוקת כי מיד לאחר שנהג רכבת (שלגרסתו - נהג ברכבת שפגעה במנוח) פעל לעצירת חירום לא מתוכננת של הרכבת בה נהג (על המסילה בין שתי תחנות), נמצא המנוח על ידי עובדי הרכבת כשהוא מוטל פגוע לצד המסילה, וכי בסמוך לאחר מכן הוכרז מותו על ידי פרמדיק מד"א שהגיע למקום (להלן: "אירוע הפגיעה").
4. התובע טוען בכתב התביעה כי בין השעות 21:00 ל-21:30 באחד הימים בתחילת יוני 2013 נפגע המנוח מרכבת נוסעת, וכי הפגיעה גרמה למותו; אירוע שלטענתו הוא "תאונת דרכים" כמשמעו בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפיצויים" או "החוק").
5. הנתבעות אינן מכחישות שהמנוח נפגע על ידי רכבת נוסעת ומת, אך טוענות כי אירוע הפגיעה נגרם במעשה מכוון, התאבדות המנוח. הן נסמכות בהגנתן, בראש ובראשונה - על עדות נהג הרכבת. הגרסה הראשונית שמסר נהג הרכבת לגבי נסיבות אירוע הפגיעה (בהודעה למשטרה שנגבתה ממנו כשעה לאחר עצירת הרכבת) היא: "היום במהלך נסיעה מ[שם העיר ממנה יצא] ל[שם התחנה הסופית], אני אשר עובד כנהג רכבת ברכבת ישראל, הבחנתי בשלב שהגעתי לסמנור כניסה, בערך כ-20 מטר אחרי הגעה לסמנור הבחנתי באדם שכוב על פסי הרכבת כך שרק ראשו היה מונח על פס המסילה וגופו היה מחוץ למסילה. ברגע שהבחנתי בו עצרתי את הנסיעה. ביקשתי מהמאבטח שייגש לסוף הרכבת ויראה מה קורה ואז הוא דיווח שאכן יש דריסה, יש מתאבד. התחלתי את כל הנוהל של דיווח שעצרתי עקב דריסה לפיקוד הרכבת ולמשטרה". עוד הוסיף, "לציין שראיתי את האדם מצד שמאל שלי, כשהוא שכוב על גבו עם הפנים כלפי מעלה", ולשאלה: "האם הבחנת בתנועה של אותו אדם?", השיב: "לא. הוא שכב בלי תזוזה".
6. הנתבעות מבקשות להסתמך בהגנתן גם על תוצאות ומסקנות חקירת המשטרה באשר ל"מקרה המוות" של המנוח ועל חקירה שנוהלה מטעם רכבת ישראל. לכתב התשובה שהוגש מטעם התובע בנדון, המכחיש את הגנת הנתבעות, כאמור, צורף מסמך, שכותרתו "תחקיר אירוע" (שהמועד המצוין בפתיח שלו הוא – יולי 2013), שלפי תוכנו – לכאורה מסכם תחקיר, שביצעה חטיבת איכות וסביבה של רכבת ישראל - בענין נסיבות אירוע הפגיעה הנדונה ופרטיו [סומן כנספח ט' לכתב התביעה; הוגש גם מטעם הנתבעות, שאף העידו מטעמן את אחד מעורכי המסמך, שהוא מאז 2007 חוקר תאונות ראשי ברכבת ישראל; להלן: "תחקיר האירוע" או "דו"ח החקירה" ו-"חוקר התאונות" - בהתאמה]. מסקנות תחקיר האירוע הן, בין היתר: "מנסיבות האירוע והממצאים שנאספו ניכר כי מדובר במקרה התאבדות".
7. חקירת המשטרה בעקבות מקרה מוות זה נסגרה, כשבדו"ח תחקיר האירוע של רכבת ישראל, נרשם: "לדברי משרד החקירות בתחנה (תחנת המשטרה – הערת הח"מ), האירוע סווג כמקרה התאבדות"; לפי העדות של חוקר התאונות לפניי, תשובת המשטרה ניתנה לו בעקבות פנייתו במכתב שאילתה למשטרה (בסמיכות זמנים לתאונה), השואל את המשטרה לגבי ממצאיה וסיווג התאונה על ידה [עמ' 193 לפרו'; מכתב הפניה של חוקר התאונות - עמ' 26 למוצגי התובע; לא הוצג מסמך תשובה של המשטרה]. מכל מקום, בעקבות פניית ב"כ התובע למשטרה במכתב - כשנה לאחר אירוע הפגיעה, בבקשה לקבל פרטים לגבי מצב תיק החקירה, הודיעה המשטרה לב"כ התובע כי "התיק נסגר ע"י הפרקליטות בדצמבר 2013 כמקרה מוות" [מכתב המשטרה מיום 20.5.14 – עמ' 7 למוצגי התובע].
8. מעיון בכתב התשובה, ובהפניה בו למה שנפסק בענין ת"א 8735-07-10 (השלום בחדרה) סבטלנה ברנט  נ. רכבת ישראל (פורסם; 15.11.12) (להלן: "ענין ברנט"), עולה כי התובע טוען שלנוכח האופן בו נוהלו החקירות בענייננו (על ידי המשטרה ועל ידי רכבת ישראל) והממצאים שנמצאו בהן, אין לקבל כראיה  לענייננו את ממצאיהן ומסקנותיהם. התובע טוען כי גם אם המשטרה או הפרקליטות חקרה את נהג הרכבת והפקח שהיה בה בעת אירוע הפגיעה – מהבחינה הפורנזית חקירתה שטחית ביותר, והיא מצאה שלא להוסיף לחקור עדים רלוונטיים נוספים, כשהסתפקה בסיווג האירוע ב"מקרה מוות" (או הפנתה את הגופה לחוות דעת פתולוגית בהפניה שהתפרשה על ידי הפתולוג - "ככל הנראה מדובר בהתאבדות"); וגם אם צוות מטעם רכבת ישראל מצא בתחקיר האירוע בענייננו כי "מנסיבות האירוע והממצאים שנאספו ניכר כי מדובר במקרה התאבדות" – מפרטי החקירה עולה כי אין מדובר במסקנה מבוססת, ומכל מקום - אין לייחס למסקנה זו כל משקל.
9. לעמדת התובע, בשתי החקירות, מדובר בחקירה רשלנית חלקית ושטחית, שעולה מאופן ביצועה ומסקנותיה חיפזון להסיק מסקנה שמדובר בהתאבדות; מסקנה, שלשיטת התובע - יש להניח שנוחה יותר לרכבת ישראל, ואולי - גם למשטרה. התובע טוען כי החקירות בענייננו הינן המשך ישיר לקו התנהלות המאפיין חקירות רבות שנעשו על ידי רכבת ישראל בענין תאונות רכבת אחרות, ומפנה לכך שגם טרם אירוע הפגיעה בענייננו, בתי המשפט מצאו להעביר ביקורת בענין התנהלות זו [ס' 3 לכתב התשובה].
10. אם כן, מעיון בנטען בכתבי הטענות ובמכלול הראיות והעדויות בנדון, עולה כי הצדדים אינם חולקים על העובדה כי מדובר במוות כתוצאה מפגיעת רכבת נוסעת בגופו של המנוח, היינו – פגיעה בגין שימוש ברכב מנועי. המחלוקת בין הצדדים מתרכזת בשאלת תחולת חוק הפיצויים -בנסיבות של אירוע הפגיעה בענייננו. הנתבעות טוענות כי מדובר בענייננו ב"מעשה מכוון" של המנוח, המוציא את האירוע מגדר תחולת החוק, ולעומתן - התובע טוען כי הנתבעות לא הרימו את הנטל מעל לרף של מאזן הסתברויות הנדרש  על מנת להוכיח טענה זאת.

1. אזכיר, כי סעיף 1 לחוק הפיצויים, מגדיר מהי "תאונת דרכים" שלגביה חל החוק, ומחריג וקובע כי: "לא יראו כתאונת דרכים מאורע שאירע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם" [ר' גם הוראת ס' 7 (א) לחוק]. ההלכה הפסוקה קובעת כי גם התאבדות היא בגדר "מעשה שנעשה במתכוון" כדי לגרום נזק לגופו של ניזוק, ולכן אירוע של התאבדות באמצעות "שימוש ברכב מנועי" (גם כהולך רגל מול רכב נוסע), איננו מהווה תאונת דרכים; ובמקרה כזה עזבון המנוח ויורשיו אינם זכאים לפיצוי מכוח החוק. כך, בענין ע"א 2199/99 עיזבון עודד לזר ז"ל נ' רשות הנמלים והרכבות פ"ד נו (1) 938 (פורסם; 28.11.01) נקבע: "לסיכום, מסקנתי היא כי מעשה התאבדות נכלל בגדר החזקה הממעטת של "תאונת דרכים". מסקנה זו נתמכת הן בלשון החוק, הן בהיסטוריה החקיקתית שלו והן בהגיונם של דברים".
2. אקדים ואומר כי, כפי שעולה מהמפורט בפסק דין זה להלן – בנסיבות ענייננו, לאחר עיון במכלול הראיות והעדויות, לא הורם הנטל להוכיח שהפגיעה במנוח היתה מקרה של התאבדות, באשר - לא ניתן לקבוע מה היו נסיבות הגעתו של המנוח למקום אירוע הפגיעה ומה היו נסיבות הפגיעה (מרכבת נוסעת) או הפגיעות (מרכבות נוסעות) שהובילו למותו.

13. לצורך בהירות הדברים, אקדים עוד ואומר, כי מניתוח פשוט של הנתונים הפיזיקליים בענייננו (המיקום היחסי של הרכבת בעת עצירתה לאחר הפגיעה, למול - מיקום הגופה; ו"מרחק הבלימה" ו"מרחק העצירה" - במהירויות הרלוונטיות כפי שנרשמו בענייננו בפלט האינדוזי העוקב online אחר נתוני תנועת הרכבת) - עולה בסבירות גבוהה, שנהג הרכבת משך בפועל בבלם החירום רק למעלה מעשר שניות לאחר שהקרונוע הקדמי בו ישב הנהג, עבר את המקום שבו נמצא המנוח מוטל;  ולא – טרם אירוע הפגיעה, כפי שהעיד הנהג.
14. תחקיר האירוע על ידי הרכבת או החקירה המשטרתית, אינם מתייחסים לתהייה העולה למול סתירה זו. ודוק; גם כאשר למקרא סיכומי הצדדים ולאחר עיון ראשוני בחומר הראיות, מצא בית המשפט להציג לצדדים את התהייה שעולה לנוכח פרדוקס זה (בדיון תזכורת שנקבע לענין זה), לא התקבל בהתייחסות המשלימה מטעם הנתבעות (הנחזית להתבסס על התייחסות מאת חוקר התאונות; להבדיל - מבירור חוזר מול הנהג), הסבר הגיוני שיש בו כדי לסלק את הספק המשמעותי לגבי האפשרות של הנהג, בנסיבות, בכלל - להבחין במנוח ובפרטי הפגיעה במנוח (טרם הפגיעה עצמה) וכתוצאה מכך - לגבי גרסת נהג הרכבת לאירוע הפגיעה.
15. כך שפרדוקס בלתי פתור זה בענייננו - איננו מאפשר קבלת גרסת הנתבעות, שלגבי עצם נסיבות אירוע הפגיעה מתבססת בעיקרה על "עדות בעל דין יחידה" של נהג הרכבת, ללא הסבר מדוע, בניגוד לגרסת הנהג – מהנתונים האובייקטיביים שנאספו על ידי רכבת ישראל עצמה במכשיר מדידה שהדין מחייב אותה להתקין ברכבת, עולה כי סביר מאוד שמשך בבלם לפחות כעשר שניות לאחר המקום שבו נמצא המנוח מוטל לצד המסילה.

1. בנסיבות, מצאתי גם כי במסגרת בחינת מכלול הראיות יש לזקוף נגד הנתבעות את היעדר המעש מצד רכבת ישראל בכל הקשור ליישום תובנות ולמסקנות של תחקירי תאונות רכבת קודמות לתקופה שקדמה לאירוע הפגיעה בענייננו, לגבי הצורך בתיעוד צילומי של נתיב הנסיעה של הרכבת - בשוטף ו"בזמן אמת". ההמלצות בדוחות חקירת תאונות רכבת בעקבות תאונות מהשנים שקדמו לאירוע שבענייננו (הוצגו מהשנים 2009 ו-2010), כללו – המלצה על התקנת מצלמה בקדמת הרכבת, שתצלם קדימה באופן רציף את נתיב הנסיעה. ואכן, נחזה כסביר ביותר, שאילו היו זמינים לעיוננו סרטון או צילומים המתעדים את אירוע הפגיעה בו נפגע המנוח (לפחות, מזווית מבטה של הרכבת הפוגעת) - מ"זמן אמת", היה בהם כדי ליתן מענה לשאלות בסיסות שעולות בענייננו בגין הפער הבלתי מוסבר בין גרסת נהג הרכבת לנסיבות אירוע הפגיעה, לבין המיקום בפועל של גופת המנוח והמרחק שלה מהרכבת משהושגה עצירה מליאה של הרכבת (בהתחשב במהירויות הרלוונטיות של הרכבת).
2. אם כן, כמורה דרך לפסיקתי להלן, בקצירת האומר, אומר כי לאחר שמיעת מכלול העדויות ועיון במסת הראיות, ובהתחשב בממצאי בנדון, אני קובע כי הנתבעות לא הרימו את הנטל להוכיח את עילת הגנתן. לא ניתן לקבוע מה היו בפועל נסיבות הפגיעה במנוח, ואין תמיכה מספקת כדי לתמוך בהכרעה, לפיה סביר יותר שרגע הפגיעה בענייננו הוא מעשה מכוון מצד המנוח (התאבדות), מאשר – תוצאה של מעשה לא מכוון (תאונה).
3. בהתאם לאמור, וכפי שיפורט בפרקי הדיון להלן, אני מוצא לקבל את התביעה הנדונה, בהיותה  תביעה בעקבות פגיעה בתאונת דרכים שגרמה למוות; ובהתאם - לזכות את אם המנוח, התובעת כיורשת מכוח עזבונו, בפיצויים לפי חוק הפיצויים.

ב.         העדויות מ"השטח"

1. תחילה אתייחס לנתונים פיזיים ופיזיקליים שנאספו מ"השטח" ולעדויות שמקורן במי שהיה ב"שטח" עצמו ב"זמן אמת"; אברר מה ניתן להסיק מעדויות ראייה ונתונים קונקרטיים שנאספו הנוגעים למיקומים, למרחקים ולמהירויות; ורק לאחר מכן אתייחס לראיות נוספות.
2. לפי מכלול הראיות שלפניי, למעט - נהג הרכבת עצמו, לאירוע הפגיעה עצמו - לא היו עדים; לפחות לא כאלה ספציפיים, שניתן להצביע שבוודאות היו עדים לו. האירוע גם לא צולם "בזמן אמת", והתמונות הראשונות שהוצגו בנדון הם מתיק המשטרה ונחזה שצולמו רק לאחר שהסתיימו ניסיונות החייאה של המנוח (ניתן לראות בתמונות - על הגופה פלסטר הדבקה של נקודות חיבור למוליכים החשמליים של מכשיר ההחייאה). על כן, העד המרכזי בענייננו הוא נהג הרכבת, שלעדותו - ישב בקרונוע הקדמי של הרכבת בעת אירוע הפגיעה.
3. כאמור גרסה ראשונה, וראשונית, ניטלה מאת נהג הרכבת על ידי המשטרה ב"הודעה" כבר באותו ערב של אירוע הפגיעה, לפיה – במהלך נסיעה שגרתית בלילה, לפתע (במרחק כ-20 מטר קדימה מהקרונוע הקדמי) הבחין במנוח "שכוב על פסי הרכבת כך שרק ראשו היה מונח על פס המסילה וגופו היה מחוץ למסילה".
4. פעם שנייה שבה ניטלה גרסה מאת נהג הרכבת היתה מספר ימים לאחר התאונה לצורך הוצאת דו"ח "תחקיר אירוע" (יצא ביולי 2013). בהעתק הדו"ח - כפי שהוגש לבית המשפט בתחילה (באותו שלב, ללא הנספחים המצורפים לו), נכתב, בין היתר, "התקבלו המסמכים הבאים": ...דברי נהג הרכבת...". חוקר התאונות גם מבהיר בעדותו לגבי הרשימה (עוד טרם שאותר והוגש תיק הדו"ח המלא): "יש כאן רשימה שהתקבלו המסמכים הבאים. כל זה קיים בתיק התחקיר. זאת אומרת, זה דברי הנהג ודברי הפקח, המאבטחים" [עמ' 161 לפרו' הדיון השלישי]. בדו"ח עצמו נרשם, בין היתר: "לדברי נהג הרכבת..."; כבר במהלך חקירתו, מבהיר חוקר התאונות את אופן גביית העדות מהנהג לצורך עריכת התחקיר, ש"זה הוא (נהג הרכבת – הערת הח"מ) מדבר, אנחנו כותבים. הוא מדבר בפני חברי הצוות, אנחנו כותבים את דבריו" [עמ' 165 לפרו' הדיון השלישי].
5. בחקירתו בבית המשפט לא הכחיש נהג הרכבת שיכול שמסר הודעה לחוקרים מטעם הרכבת [עמ' 105-106 לפרו' הדיון השני]. לאחר מתן עדותו בבית המשפט, כאמור, בעקבות בקשה להגשת השלמה לראיות הצדדים, שהוגשה - הדדית - לגבי מספר ראיות, התבשרנו מטעם הרכבת, כי רק בינואר 2020 - אותר בארכיב הרכבת התיק המקורי והמלא של "תחקיר אירוע" שנערך בנדון, והתרתי את הגשתו מטעם הנתבעות (בהסתייגויות מסוימות, כפי שיפורט להלן). באותו תיק, נמצאו מספר רישומים בכתב יד, שאכן נחזים כמתעדים שיחות של עורכי הדו"ח עם העובדים שהיו בתפקיד באותו ערב ברכבת, ביניהם - נהג הרכבת [ראה עדות חוקר התאונות בעמ' 161 לפרו' הדיון השלישי].
6. בהחלטה שבה, כאמור, אפשרתי (הדדית) הגשת הראיות המבוקשות כמשלימות – למרות הצגתן באיחור, הבהרתי: "בשלב זה, ככל שיש בראיות אלה משום חידוש על מה שהיה בפניי בית המשפט ועל מה שכבר עלה בחקירות הצדדים, יהווה חידוש זה ראיה לעצם קיומו ולא לתוכנו", ובהקשר של תיעוד דברי בעל תפקיד בערב בו אירע אירוע הפגיעה, כמו זה הנחזה - של רישום גרסת נהג הרכבת, הבהרתי: "בזהירות אעיר, כי יכול שהודעה כזאת, למשל - הודעה שנגבתה מעדים לתאונה בסמוך לאחר התאונה, שלא הוצגה עד כה  - יכולה לשמש, בנסיבות מסוימות (כשהגרסה סותרת), כראיה לכאורית נגד הגרסה שהעד כבר מסר בבית המשפט...". בעקבות צירוף דו"ח החקירה המלא והמקורי, ובעקבות קביעותי לעיל, ניתנה לצדדים הזדמנות לדרוש חקירות חוזרות של עדים שנשמעו לפניי. מההודעות שמסרו הצדדים עלה, כי אינם עומדים על זימון עדים שנשמעו לחקירה נוספת.
7. ובכן, כפי שנראה להלן, עיון בגרסה שלכאורה ניטלה על ידי חוקר התאונות מנהג הרכבת כחלק מתחקיר האירוע [בתרשומת בכתב יד הנספחת לדו"ח החקירה בתיק המקורי], מעלה כי סדר פעולות הנהג בהקשר של עיתוי הדיווח על אירוע פגיעה - שונה ממה שנמסר במשטרה, וכן - נמסרת גם גרסה פרטנית לגבי אופן משיכת הבלם, שלא מצוינת בדו"ח המשטרה.
8. בדו"ח תחקיר האירוע [עמ' 2] נרשם: "לדברי נהג הרכבת, ביציאה מ[שם תחנה שהרכבת חלפה על פניה מעט לפני אירוע הפגיעה] הוא נכנס לעיקול והבחין בחושך במרחק של 15-20 מטרים לפניו באדם אשר שכב על גבו, על החצץ ורק ראשו על פס המסילה. נהג הרכבת משך מיד ידית בלם לדרגה 8. מפלס השלג של הרכבת פגע באיש. הנהג דיווח למשואה".  באותו דו"ח [עמ' 3], בפרק 'מסקנות מניתוח הממצאים', נכתב: "פעולתו של המנוח הייתה בלתי צפויה, באופן שבו המרחק והזמן אשר עמדו לרשות נהג הרכבת, לא אפשרו מניעה של המקרה. מנסיבות האירוע והממצאים שנאספו ניכר כי מדובר במקרה התאבדות. הוועדה לא מצאה כל פגם בתפקוד של הנהג וצוות הרכבת באירוע הנדון".
9. בתצהיר הנהג שהוגש מטעם הנתבעות, מופיעה הגרסה לאירוע הפגיעה שכבר מסר בעבר; וכן מוסיף הנהג [בסעיף 5]: "עוד יצוין כי בדרך שבה המנוח שכב על פס הרכבת כשראשו למעלה הוא חייב היה לשמוע את הויברציה של הרכבת בפסים כאשר הרכבת עוד רחוקה ממנו. המקום אשר בו שכב המנוח היה מגודר ואין לאף אדם מה לעשות שם בשטח כזה ובטח שלא בשעת האירוע" (ההדגשה בקו – במקור). יש לציין, שלגבי המוצהר לעיל, לא עלו שאלות בחקירתו הנגדית של הנהג, והנהג עצמו לאחר שחקירתו הסתיימה מצא מיוזמתו לחזור ולהדגיש: "ויברציה של רכבת שומעים מרחוק. במיוחד אם אתה שם ראש, אוזן," ו-"...לא כולם יודעים מה זה רכבת. רכבת, פשוט, שומעים אותה ומריחים אותה מרחוק" [עמ' 117 לפרו' הדיון השני].
10. יודגש, כי ענין הוויברציה שהנהג גורס שהמנוח יכול היה לחוש בה - לא הועלה על ידי הנהג בעת מסירת גרסאותיו למשטרה ולחוקר התאונות, והוא מופיע לראשונה בתצהירו. האפקט האפשרי הזה - איננו מוזכר כלל בדו"ח חקירת האירוע, והחוקר לא התייחס לאפשרות הזאת בעדותו לפניי.
11. בחקירתו בבית המשפט חזר נהג הרכבת על גרסתו לגבי אירוע הפגיעה. מטעם התובע הציע בא-כוחו לנהג כי שבעצם, בנסיבות היה עליו לראות את המנוח במרחק של 200 מטר, ולא רק - במרחק של 20 מטר, שבו העריך שהבחין במנוח. הנהג שלל את התזה הזאת, והשיב: "האזור הזה חשוך. ברגע שאני ראיתי, אני ישר בלמתי בלימת חירום. אפילו שאני לא במהירות גבוהה, במהירות של 40 קמ"ש...ברגע שאני זיהיתי שזה 20 מטר"; וכשנשאל "אוקי. איך אתה יודע היום להגיד לי שזיהית מ20 מטר?" השיב: "הערכה שלי" [עמ' 91 לפרו' הדיון השני].
12. אעיר כי עדות הנהג כי האזור היה חשוך נשמעת גם בהודעתו הראשונית למשטרה, כשנשאל לגבי "מידת התאורה" במקום, והשיב: "לא היתה תאורת רחוב רק התאורה מהפנסים של הרכבת", וכן לשאלה: "איפה בדיוק הבחנת בו?", השיב כי "במעורפל" הוא זוכר שלראשונה הבחין בו (באדם ששכב כשראשו מונח על פס המסילה) "קצת אחרי הסיבוב" [הודעת הנהג במשטרה מאותו ערב]. עוד אפנה, כי נוסח ההודעה הראשונית שנגבה מהנהג על ידי חוקר התאונות הוא: "מ[שם תחנה לידה חלף טרם התאונה] יש עיקול, פתאום ראיתי בחושך בן אדם, במרחק אולי 15 מטר..." [בתיק דו"ח חקירת האירוע המקורי]. אעיר כי לפי העדות, הפנסים של הרכבת מאירים לכ-80-100 מטר מחזית הרכבת [עמ' 93 לפרו' הדיון השני].
13. בעדותו לפניי הבהיר הנהג שהיה עד יחיד לאירוע הפגיעה עצמו. מעדותו עולה כי היו ברכבת בעת אירוע הפגיעה גם מאבטח ומפקח, אך הם לא היו אותה שעה בקדמת הקרונוע הקדמי, ולא ראו את תוואי הדרך; שכן, רק הנהג מורשה לראות מהקרונוע הקדמי את תוואי הדרך שכן הוא היחיד שנוהג ברכבת [עמ' 93 לפרו']. הנהג הסביר כי הפירוט המפורט שמסר במשטרה לגבי המראה של המנוח נובע מכך שלאחר שהמאבטח ירד ואישר לו שמדובר בפגיעה בבן אדם, גם הוא עצמו ירד מהרכבת כדי לוודא שמדובר באדם, לדווח ולקבל הנחיות, ואז ראה את הגופה [עמ' 101 לפרו'].
14. ב"כ התובע הקשה על הנהג בחקירתו, בשאלה: כיצד להבנתו הגיע המאבטח לדווח על "מתאבד", וההסבר שניתן ניתלה בסבירות שהנהג מוצא  - בשל טיב המקום והגידור סביבו [בעמ' 101-102 לפרו']:

" עו"ד בן ארי: "יש דריסה, יש מתאבד" אוקי? תגיד לי, איך הבן אדם יכול לקבוע שזה מתאבד?

ת.         סיבה אחת מאוד פשוטה.

ש.        כן.

ת.         אין מה לך ולכל בן אדם אחר לחפש על מסילת הרכבת. מסילת הרכבת זה שטח מגודר, שטח פרטי, כל אדם שנכנס לשטח לוקח את זה על אחריותו בלבד".

...

ת.         כי בדרך כלל, מי שנמצא על הפס, זה אנשים מתאבדים. אין לך מה לחפש על הפס. אתה לא תלך לספור את החצץ שיש שם, מי שנמצא שם, בדרך כלל, זה אנשים שרוצים לסיים את החיים שלהם".

1. אם כן, לפי גרסת הנהג, הוא הבחין במנוח לראשונה שהוא שכוב על גבו על החצץ, כשראשו מונח על המסילה כשפניו למעלה, והוא לא זז לנוכח הרכבת המתקרבת, ומיד משך בבלם הרכבת; גרסה שהוא חזר עליה מספר פעמים.
2. כאמור, למול הממצאים בשטח, מעלה גרסת הנהג תמיהות, שלא ניתן להם בענייננו הסבר מספק. כפי שאבהיר להלן, הממצאים העולים מתיעוד מהירויות הרכבת והמועד בו נמשך בלם החירום, מלמדים כי ככל שהמנוח נפגע מהרכבת שבה נסע נהג הרכבת שהעיד לפניי, הרי שסביר מאוד שנפגע טרם שהנהג משך את בלם החירום; לפחות - עשר שניות קודם לכן.
3. לצורך הבהירות, אסקור להלן תחילה את הנתונים הפיזיים של המיקומים, המרחקים, המהירויות והזמנים הרלוונטיים. ממצא ראשון שמצאתי, על פי מכלול הראיות שהוצגו בנדון, הוא, שהמנוח נמצא שכוב פגוע לצד המסילה – כשהוא מרוחק כ-40 מטרים מהקצה האחורי של הרכבת, ולא - לצד הרכבת (כ-40 מטרים מאחורי "קצה זנבה" של הרכב; ולא - כ-40 מטרים לפני הקצה האחורי של הרכבת - כפי שמבקשות הנתבעות לטעון).
4. ראשית, בדו"ח תחקיר האירוע נרשם: "לדברי הפקח, כ-40 מטרים מקצה הרכבת הוא זיהה גופת אדם, דיווח למשואה והזעיק כוחות הצלה". שנית, עיון בתמונה 14 מלוח התצלומים המשטרתי מתויגת כ"המרחק בין הגופה לרכבת שנעצרה" (ראו גם תמונות 15 עד 20), מלמד שהגופה נמצאה מאחורי הרכבת, ולא לצידה (ברקע של השוטר העומד ליד סרט הסימון, רואים את פנסיה האחוריים של הרכבת - מרוחקים ממנו, בהמשך המסילה). אעיר, כי לפי פלט האינדוזי, הרכבת הוזזה ממקומה רק בשעה 22:43 [הרכבת נלקחה לתחנה הבאה תחילה, ורק ב-23:20 הועברה ללוד; ראה בדו"ח המקורי, לרבות - תרשומת דברי הנהג בתיק הדו"ח המקורי]. סביר להניח שהתמונות שנטלו חוקרי המשטרה, גם של הגופה וגם של הרכבת שנעצרה - היו טרם עזיבת הרכבת [המז"פ החל לעבוד כנראה בשעה 22:05].
5. שלישית, בדו"ח הפעולה של משטרת ישראל בהקשר לדיווחים ולפעולות הקשורות באירוע שבענייננו, תחת 'פרטי הטיפול באירוע' נרשם, בין היתר, לגבי הנהג: "ברגע שראה את הנ"ל בלם את הרכבת... הרכבת נעצרה אחרי הגופה..."; כשהמשמעות של האמור, בנסיבות, היא - שבעת שהרכבת הגיע לעצירה מליאה, כולה - כבר עברה את המיקום בו נמצאה הגופה; כאמור – עברה כך שזנבה המשיך עוד 40 מטר – קדימה ממיקום הגופה.
6. רביעית, הנהג נחקר בשאלת מיקום הגופה, ומעדותו עולה כי הוא מאשר שהגופה נמצאה כמה עשרות מטרים אחרי הרכבת, וכי – מרחק של 40 מטרים נשמע לו סביר [עמ' 106 לפרו']. וחמישית, בתרשומת הנחזית להיות של דברי הפקח שמצויה בתיק של דו"ח החקירה המקורי, נכתב: "סרקתי את צידה השמאלי של הרכבת עם כיוון הנסיעה עם המאבטח, כ 40 מטר מקצה הרכבת ראיתי גופה מוטלת לצידה השמאלי של המסילה לאחר שבדקתי דופק נשימה הזעקתי כוחות הצלה דרך המירס". אעיר כי הביטוי "עם כיוון הנסיעה" נועד להסביר מאיזה כיוון מסתכלים כשאומרים "לצידה השמאלי של המסילה". מכל מקום, הנתבעות לא ביקשו בכל שלב שהוא לחקור את הפקח, אף שבהודעה שנחזה שהפקח מסר למשטרה עוד באותו ערב של אירוע הפגיעה [הוצגה מטעם הנתבעות בתיק המשטרה], נרשם לכאורה מפיו: "קבלתי דווח מהמאבטח [שם וטל'] ומהנהג שכנראה יש גופה משמאל למסילה עם כיוון הנסיעה. ירדתי בחירום מהרכבת התחלתי לסרוק את האיזור מתחילת הרכבת עד לסופה. ראיתי גופה מוטלת על צד הדופן השמאלי של המסילה כ-40 מטר מהקצה האחורי של הרכבת" (ההדגשה בקו – הוספה). כאשר, שוב, אין הגיון לסרוק את הרכבת "עד לסופה", אם הגופה נמצאת באיזשהו מקום מול אמצע הרכבת (כטענת הנתבעות), ומגיעים אליה קודם בסריקה המתחילה "מתחילת הרכבת".
7. ממצא שני שמצאתי הוא, שהרכבת מורכבת משלושה קרונועים שבכל אחד מהם שלושה קרונות, ושאורך הרכבת הנדונה הוא 177 מטרים. לפי העדויות, הרכבת בענייננו מכילה שלושה קרונועים [עמ' 2 לדו"ח תחקיר האירוע] מסוג IC-3 תוצרת דנמרק [עמ' 164 לפרו' השלישי; עמ' 3 בפלט 'יומן הרכבת – ויזה' – המצורף לדו"ח החקירה המקורי]. כל קרונוע, שנקרא גם "נייד רכבתי", מורכב ממערך בן שלושה קרונות, יש בו מנועים משלו (ועל כן - לא נדרש לו קטר), ובכל קרונוע מצויי תא הנהג, וטכוגרף המתעד את תנועותיו [חוקר התאונות; בעמ' 164 לפר' הדיון השלישי; ר' גם עדות ממונה ארצי חטיבתי מיקור חוץ, חטיבת נייד של רכבת ישראל בעמ' 63, 76 ו-79 לפרו' הדיון השני]. אם כן, לרכבת במועד התאונה היו מחוברים תשעה קרונות (שלושה קרונועים שבכל אחד מהם שלושה קרונות).
8. אורך הרכבת בענייננו, על תשעה קרונותיה (אין קטר נפרד), החל ממפלס השלג המותקן בראש הקרון הראשון שנושא את המספר [X] ועד לקצה האחורי של הקרונוע האחרון - מסתכם ב-177 מ' [ר' תשעת הקרונות ב'רשימת הובלה' בעמ' 3 של פלט 'יומן רכבת –ויזה' של הרכבת בענייננו, שמהווה חלק מתיק התחקיר המקורי שהוגש בנדון ["זה ויזה של אותה רכבת", שמלווה את הנסיעה ונשמרת במסמכי הרכבת – בעמ' 116-117 לפרו' הדיון השני]; לגבי מספר הקרון (X) ר' עדות ממונה ארצי חטיבתי מיקור חוץ, חטיבת נייד של רכבת ישראל - בעמ' 81 לפרו' הדיון השני].
9. מממצאי לעיל עולה כי מפלס השלג (שלפי העדות מצוי בקצה הקדמי  של הקרונוע הקדמי בו ישב הנהג ,ולפי גרסת הנהג כנראה פגע במנוח) עבר והמשיך מהמקום בו פגע במנוח ועד שנעצר -מרחק של 217 מטרים (177 מטר – אורך הרכבת + 40 מטרים מהגופה ועד לקצה הרכבת].
10. לרכבת בענייננו היה מחובר מכשיר אינדוזי. מהעדויות עולה כי מדובר בטכוגרף משוכלל [שלפי הדין חובה שיפעל ברכבת], שהפלט שלו מאפשר "להוציא מהירות עצירה ומהירות נסיעה באותו זמן" [עדות הנהג – עמ' 77-78 לפרו' הדיון השני; ר' גם עדות חוקר התאונות – עמ' 166 לפרו' הדיון השלישי].
11. חוקר התאונות מבהיר בעדותו כי קביעותיו בדו"ח תחקיר האירוע שהנהג הפעיל בלימת חירום כשהרכבת היתה במהירות של 40 קמ"ש, ושהרכבת נעצרה לאחר כ-130 מטר היתה לפי פלט האינדוזי; לעדותו - "האינדוזי לא משקר" [בתחקיר האירוע; ור' חקירתו בעמ' 184 לפרו']. אזכיר כי בעת חקירת נהג הרכבת וחוקר התאונות פלט האינדוזי עדיין לא הוגש, ובעצם הוצג לראשונה בענייננו - רק כנספח שהיה מצוי בתיק החקירה המקורי, שכאמור, הוגש לאחר שמיעת העדויות בנדון.
12. ובכן, עיון בפלט האינדוזי מעלה כי במועד בו נסעה הרכבת 40 קמ"ש בפעם האחרונה טרם עצירת הרכבת - היתה הרכבת במרחק של כ-135 מטרים מנקודת העצירה הסופית (מומחה התאונות פענח מרחק זה בדו"ח החקירה כ-130 מטרים).
13. אך מתברר מעיון בפלט האינדוזי (שכאמור, הוצג מטעם הנתבעות לאחר מסירת העדויות בתיק זה) כי בתחתיתו קיימת תרשומת בכתב יד, שנחזית חתומה: "הפגיעה במהירות סביב ל-30 קמ"ש. אין צפירות. בלימת חירום ע"י המשנק. מרחק בלימה – 95 מטרים"; היינו נתונים מעט שונים ממה שצוינו בדו"ח החקירה עצמו. עיון חוזר בפלט האינדוזי, בעקבות תרשומת זו, מלמד שבעת הפעלת בלימת החירום היתה הרכבת במרחק של 95 מטרים מנקודת העצירה, מדובר ב- 22 שניות טרם שהרכבת הגיעה לעצירה, ובאותה נקודה מסומן בפלט האינדוזי - "W", שהוא "control vigilance button". מכל מקום, מפענח האינדוזי ראה בסימון זה סימן להפעלת "בלימת חירום ע"י משנק"; וכפי שחוקר התאונות הבהיר: "האינדוזי לא משקר".
14. אעיר כי חתימת מי שכיניתי לעיל "המפענח של האינדוזי" (בתחתית פענוח הפלט, על גבי דף הפלט), נחזית דומה אם לא זהה - לחתימת אחד מחברי הוועדה שמונתה לחקור את התאונה; מי שחוקר התאונות מוסר בעדותו את שמו ומכנה אותו בחקירתו "החוקר הדרומי שלי" [עמ' 161 לפרו' הדיון השלישי]. אעיר כי לבד מעל גבי פלט האינדוזי, חתימותיו של "החוקר הדרומי" נחזות להופיע גם - על גבי הדו"ח עצמו (כאחד מחברי הוועדה שחתמו על הדו"ח), וגם - על מסמך בכתב יד שכותרתו: "דוח ביקור במקום האירוע", בו הוא מבהיר כי לבקשת החוקר הראשי נסע למקום האירוע הנדון, אך בשל פקקים – איחר, והגיע רק סמוך לשעה 23:30, רק לאחר שהגופה כבר פונתה והרכבת כבר הוצאה להמשך דרכה.
15. בשל הנתונים לעיל, לאחר עיון בסיכומי הצדדים בנדון (לרבות - הנטען בסעיף 7 בעמ' 10 ו-11 לסיכומי התובע), ובחינת הראיות, קראתי לבאי-כוח הצדדים לדיון תזכורת. בדיון זה הבהרתי כי לא אתקדם בכתיבת פסק הדין טרם מתן הזדמנות לנתבעות להשיב לשאלה: איך מסתדרים הנתונים שבעדותו של הנהג לגבי המועד בו הבחין במנוח (20 עד 15 מטרים טרם פגיעת הרכבת במנוח), ולגבי השהות למשיכה בבלם החירום ("אולי רבע שניה, אולי שניה"), עם התובנות שניתן להפיק מעיון באינדוזי. לשון אחר, איך ייתכן שראש הרכבת נעצר כ-217 מטרים הלאה - ממיקום הגופה, כש"מרחק העצירה" הוא 95 מטר בלבד. 95 מטרים בלבד - לפי הפענוח שעל גבי פלט האינדוזי, החל ממקומה של הרכבת על המסילה בעת שהנהג משך בבלם החירום (בו היתה הרכבת במהירות של 30 קמ"ש), ועד למקום עצירתה המוחלטת.
16. ציינתי לבאי-כוח הצדדים, בזהירות המתבקשת, שיכול שעולה מהאמור שקיימת "יתרה לא מוסברת" של למעלה מ-100 מטרים, שהרכבת עברה קודם להגיעה לתחילת הבלימה בפועל, לסף שבו מתחיל להספר "מרחק הבלימה" [217 מטרים - פחות 95 מטרים מרחק בלימה], ויידרש לכך הסבר.
17. הצדדים הגישו על פי הוראתי התייחסויות משלימות. מעיון בהתייחסויות, התחזקה דעתי שלא סופק בענייננו הסבר לפרדוקס זה, וכי הסבר סביר (היחיד שיכול לעלות על הדעת – בנתונים הקיימים, לרבות בהתחשב בזמני התגובה) הוא שבפועל הנהג משך בבלם לפחות 10 שניות לאחר המקום בו נמצא המנוח לצד המסילה.
18. הנתבעות צרפו לתגובתן לתמיהות שהעליתי, כאמור, מסמך קצר, שכותרתו "התייחסות למרחק עצירה + בלימה" (להלן: "ההתייחסות המשלימה מטעם הנתבעות"), ושאותו נחזה שערך חוקר התאונות; מסמך שבו בעצם "עדות", שבחלקה - לא עלתה לפניי קודם לכן. מכל מקום, במסמך זה חוקר התאונות מפנה לכך, שלדעתו - במועד האירוע הנהג בעצם לא לחץ על פטריית החירום, אלא - ביצע בלימה לדרגה 8. אעיר כי בהערה זו, ככל הנראה, מסתמך החוקר על תרשומת דברי הנהג שצורפה לדו"ח החקירה המקורי (במאוחר), בה נרשם לכאורה מפי הנהג: "קודם כל עצרתי עם הידית לדרגה 8 והרכבת פגעה בו עם מפלס השלג" [בתיק הדו"ח המקורי]. יש לציין, כי אמנם בדו"ח החקירה עצמו - מצוינת משיכת ידית הבלם לדרגה 8, אך לא מצוין מה שהוסף רק עתה, בהתייחסות המשלימה, היינו – שלכאורה בעצם קיימת ברכבת בלימת חירום חזקה או מהירה יותר, מזו שננקטה בפועל בנסיבות ענייננו.
19. לתמיכה באבחנה זו (שכאמור - לא מצאה את מקומה בדו"ח החקירה), מפנה חוקר התאונות בהתייחסות המשלימה - לכך שהסימון ה"L" (Main brake pipe filled"") "לא נעלם" בדו"ח האינדוזי - גם לאחר הבלימה; שמשמעותו, לדעתו של החוקר, ש"קשה יותר במקרה כזה לעומת מקרים אחרים לנתח מתי היה רגע הבלימה המדויק". כאן מדובר בהסתייגות נוספת שלא בא זכרה בדו"ח החקירה עצמו, או - בעדויות לפניי. עוד אזכיר, כי רגע הפעלת ה"W", שהוא: "control vigilance button" נרשם בעת שנסעה הרכבת במהירות כ-30 קמ"ש, וכאמור - רישום זה פוענח על ידי מחלקת האינדוזי (אולי על ידי "החוקר הדרומי") כרגע של "בלימת חירום ע"י משנק".
20. ועוד; מהעדויות שנשמעו לפניי של הנהג או של חוקר התאונות, לא נשמעה כל הסתייגות לכך שהעצירה היתה מסוג שאיננו חירום. נהפוך הוא; הנהג מעיד: "האזור הזה חשוך. ברגע שאני ראיתי, אני ישר בלמתי בלימת חירום" [עמ' 91, וגם בעמ' 99 לפרו' הדיון השני]. חוקר התאונות אף מאשר בעדותו לפניי שלפי האינדוזי הנהג בלם בלימת חירום [עמ' 166 לפרו' הדיון השלישי]. בנסיבות כאלה, בכל הקשור לטיב העצירה, ההסתייגות לגבי טיב, אופי וקצב הבלימה שבהתייחסות המשלימה, גם אם נתייחס אליה כעדות (קבעתי בהחלטה מיום 17.1.22, כי, בנסיבות, תוכן ההתייחסות המשלימה הוא בגדר טענה בלבד, חלק מסיכומי הנתבעות) – מדובר ב"גרסה כבושה" שסותרת עדויות שנשמעו לפניי, ואינני מוצא ליתן לה כל משקל.
21. נושאים נוספים מועלים בהתייחסות המשלימה מטעם הנתבעות - לראשונה בענייננו. כך, בענין "זמן תגובה" של הנהג, שלא קיבל כל התייחסות בדו"ח החקירה. אך הואיל והנהג העיד בהקשר זה לפניי, משנשאל מטעם התובע והעריך את זמן התגובה שלו - כמשך של רבע שניה עד שניה, והואיל והחוקר מדבר בהתייחסות המשלימה מטעם הנתבעות - על שלושת רבעי שניה, והואיל המומחה מטעם הנתבעות מדבר במסמך ההתייחסות הנגדית שהוגש מטעמן - על שניה ורבע, במקסימום, אני נכון לקבל כממצא שמשך התגובה שיש לייחס לנהג הוא כשנייה ורבע.
22. בכל הקשור לזמן של תגובת המערכת למשיכת הבלם (לצורך הוצאת אוויר דחוס), לפי הנטען - 2-3 שניות, לא נאמר דבר בדו"ח החקירה או בעדויות; ולנוכח האמור במסמך ההתייחסות המשלימה מטעם הנתבעות, המדבר על 0.6 שניות, אני נכון לקבל כממצא שמשך הזמן שאורך למערכת להגיב בנסיבות של עצירת חירום הוא – שניה אחת (להוצאת האוויר הדחוס).
23. ודוק; לאור האמור, גם נניח שמרגע שהנהג רואה לראשונה את המנוח ועד שהמערכת מתחילה לבלום בפועל - חולפות בפועל שתי שניות ורבע, אינני מוצא שתנועת הרכבת במשך שניות בודדות נוספות אלה - משנה מהתמונה הכללית, והתמיהות שעולות בעקבות העיון בה, כאמור.
24. אם הרכבת נסעה במהירות 30 קמ"ש ברגע הפגיעה, ו"מרחק הבלימה" שלה מאותו רגע של הבלימה היה - 95 מטרים (ככתוב בפענוח האינדוזי), הרי שלא ברור כיצד מפלס השלג הקדמי המותקן על ראש הקרונוע בו ישב הנהג, נמצא בתום הבלימה במרחק של כ-217 מטרים ממיקום הגופה. זאת, באשר, בהנחה שהנהג הסיע את הרכבת במהירות של כ-30 קמ"ש בעת שזיהה משהו על הפסים לראשונה (במרחק של כ-20 מטרים מהמנוח), הרי שבמהירות הזו (לפי חוקי הפיזיקה הבסיסיים) נדרשו לו 2.3 שניות כדי לעבור מרחק זה [במהירות 30 קמ"ש גומעת הרכבת 30,000 מטרים ב-3,600 שניות, משמעו שבכל שניה היא מתקדמת ב-8.3 מטרים], שזה משך זמן שהוא בערך שווה - למשך התגובה של הנהג ושל המערכת (שתיים ורבע שניות) בטרם הרכבת מתחילה בפועל את מהלך עצירתה.
25. בנתונים כאלה, ניתן לדבר על "מרחק עצירה" צפוי של כ-115 מטרים – לכל היותר (95 מטרים של "מרחק בלימה" + 18.7 מטרים שהוא המרחק שהרכבת עוברת עד לאחר תום משך תגובה של הנהג ושל מערכת האוויר). מה ש"מותיר" אותנו למול "מרחק העצירה בפועל" (217 מטרים) - עם כ-100 מטרים "לא מוסברים". זאת, כאשר 100 מטרים הוא מרחק, שבמהירות 30 קמ"ש, אורך לרכבת לגמוע אותו - משך של 11.9 שניות.
26. מדובר ב-11.9 שניות שלא מצאו כל ביטוי או התייחסות – לא בעדות הנהג ולא בדו"ח החקירה, וקיומן מעורר ספק - האם ניתן להסתמך על עדות הנהג לגבי נסיבות ואופן הפגיעה במנוח; האם גרסתו אינה אלא שחזור של מה שנהג בחר "להבין" מהנתונים שנגלו לו בשטח, רק - לאחר שירד מהרכבת. אני מוצא כי מדובר בספק משמעותי, וכי לא ניתן להסתמך על עדותו של הנהג בכל הקשור למיקומו, תנועותיו ומצבו של המנוח בשניות האחרונות לחייו - טרם הפגיעה עצמה.
27. כהערת אגב, להשלמת התמונה בהקשר של משמעות הנתונים הפיזיים, אציין, כי התובע בחר בסיכומיו ובמסמך ההשלמה מטעמו - להציג את הפרדוקס אחרת. התובע העדיף להצביע על המקום בו היתה אמורה הגופה להימצא – לשיטתו - על פי חיתוך הנתונים, במקביל לרכבת מול אחר הקרונות (ולא – מאחורי הרכבת). כפי שניתן לראות מצאתי כי על מנת להציג את הפרדוקס נכון יותר יהיה להצביע על הממצאים הקונקרטיים ולנתח מה שעולה מהם; אף שאני מוצא שגם מההצגה מטעם התובע בזווית של - לאן צריכה היתה המשוואה להתכנס בענייננו, מגלה את אותו פרדוקס.
28. למעלה מהצורך אפנה לכך, שאם לצורך הדיון וההשוואה נבחן את הנתונים לפי דעתו של חוקר התאונות (המנוגדת למה שניתן ללמוד מהאינדוזי כפי שפוענח, כאמור), לפיה הנהג הפעיל בלם כבר שהיה במהירות 40 קמ"ש (ולא – 30 קמ"ש), התוצאה איננה שונה מבחינה מהותית – של מה קדם למה. מעיון באינדוזי – עולה כי אם אכן הופעל הבלם כבר בהיות הרכבת במהירות 40 קמ"ש (ולא לפני שהאטה בעיקול ל-30 קמ"ש) מדובר בהפעלת בלם במרחק של 135 מטר מנקודת העצירה (בדו"ח נרשם 130 מטר). ואז, אם הנהג הסיע את הרכבת במהירות של 40 קמ"ש באותם 20 מטרים מאז המודעות הראשונית לקיומו של המנוח לפניו, הרי שהמערכות בקושי התחילו לעבוד טרם שהרכבת פגעה במנוח, והעיקר - עדיין נותרנו עם כ-60 מטרים לא מוסברים, כשבמהירות 40 קמ"ש מדובר ב-5.4 שניות. 5.4 שניות שלא קיבלו כל ביטוי בעדות הנהג או בדו"ח החקירה, כאמור.
29. בעקבות האמור, עיינתי שוב בעדות הנהג. ובכן, מתברר כי אמירותיו של הנהג "מזמן אמת" מצביעות על היעדר ביטחון – מה אירע, או במה הרכבת שלו פגעה. בעדות הכתובה של הנהג שצורפה לדו"ח החקירה המקורי נכתב (בכתב יד): "דיווחתי למשואה קודם על חשש לפגיעה באדם ובקשתי מהמאבטח שיירד בסוף הרכבת שיבדוק מה קרה. אחרי כמה דקות המאבטח דיווח שאכן מדובר באדם" (ההדגשה בקו – הוספה). אם כן, בנוסח הפנייה של הנהג למאבטח מ"זמן אמת" לא עולה ביטחון שמדובר בדריסה; כפי שגם עולה מהודעתו במשטרה, לפיה ביקש  מהמאבטח "שייגש לקצה הרכבת ויראה מה קורה ואז הוא דיווח שאכן יש דריסה, יש מתאבד" [כלשון הודעתו למשטרה], וגם בתצהירו הצהיר [בס' 6]: "בקשתי מהמאבטח שיבדוק את הדברים ויבצע סריקה וזה באמצעות המירס" (ההדגשות בקו לעיל – הוספו). אם כן, הנהג איננו מוסר לשלוח שלו, המאבטח, מה הוא מבקש לאמת, והניסוח של השליחות, בכל הפעמים שבהם העיד לגבי האירוע – "מעורפל" (אם להשתמש בלשונו של הנהג בהודעתו למשטרה).
30. עוד אציין כי בניגוד לעדות הכתובה של הנהג לחוקרי הרכבת [שצורפה לדו"ח החקירה המקורי], לפיה – קודם דיווח על חשש לפגיעה באדם ורק אז ביקש מהמאבטח שיירד בסוף הרכבת ויבדוק מה קרה, הרי שלפי עדות הנהג בהודעתו למשטרה, תחילה - ביקש מהמאבטח שייגש לסוף הרכבת "ויראה מה קורה", ורק לאחר שקיבל דיווח מאת המאבטח, "התחלתי את כל הנוהל של דיווח ...". עוד יש להעיר, שלא מצויה בתיק החקירה גרסה שנגבתה מהמאבטח שהיה על הרכבת באותו ערב (להבדיל – מהפקח; ולהבדיל ממפקח אחר, שלא היה על הרכבת ב"זמן אמת"). גם המשטרה נמנעה מלחקור את אותו מאבטח, שהנתבעות בחרו שלא להביאו לעדות לפניי. לנוכח האמור לענין אופי פנייתו של הנהג למאבטח כעולה מהודעותיו ועדותו, יש לזקוף נגד הנתבעות את אי-הבאתו של המאבטח למתן עדות לפניי.
31. בעקבות נוסח פניותיו של הנהג ב"זמן אמת" כפי הרישומים שלכאורה משקפים את הגרסה שהוא מסר סמוך לאחר אירוע הפגיעה, כאמור, ביקשו מטעם התובע לברר עם הנהג בחקירתו הנגדית, מדוע השאיר למאבטח להודיע לו - מה מצא בסריקתו (ולא - כבר בפנייתו תיאר למאבטח מה קרה לפי מה שנגלה לעיניו הוא, ושלח אותו במילים מפורשות למצוא בן אדם שנפגע). ובכן, מעדות הנהג בחקירתו לפניי, עולה ספק משמעותי אם היה בטוח במה פגע; כעולה מפרוטוקול החקירה להלן [עמ' 100 לפרו' הדיון השני]:

"ש:                        הבנתי. תגיד לי, אתה אומר בהודעה שלך במשטרה, אתה מספר לנו עכשיו שאתה ראית בוודאות, ואתה כבר גם יודע מה פגע בו. אתה, במשטרה, בהודעה שלך, אני מקריא לך, בשורה 6, אומר ש"ברגע שהבחנתי בו", עצרת את הנסיעה, וביקשת מהמאבטח שיגיע לסוף הרכבת ויראה מה קרה. ואז הוא צרח שאכן יש דריסה. אז למה אתה צריך לשאול את המאבטח מה קרה? הרי אתה יודע בדיוק מה קרה. עכשיו שאלתי אותך כמה פעמים. איך קרה, מה קרה. אתה יודע אפילו איך הוא נפגע. אז למה אתה צריך לשאול אותו מה קרה?

ת:                          קודם כל, המאבטח, זה חלק מהתפקיד שלו. אני, כנהג, אסור לי לעזוב את תא הניהוג של הרכבת, בייחוד כשיש לי נוסעים ברכבת. בשביל זה יש לי מאבטח.

ש:                          כן.

ת:                          זה דבר ראשון. דבר שני, בשביל האמת, באמת שפגענו בבן אדם, ולא באיזו בובה, כי האזור הזה שם קצת בעייתי, לוודא שיש באמת בן אדם ולא בובה, או כל דבר אחר, הוא ירד, אימת את זה, וזהו.

ש:                          הבנתי. זאת אומרת, אתה אומר שכמו שאתה ראית אותו, יכול להיות שזו גם הייתה בובה. נכון? זה מה שאתה אמרת לנו לפני רגע. נכון?

ת:                          אני לא, תקשיב. במקרה ספציפית, היה שם בן אדם. אוקי? הגופה, המנוח.

ש:                          אל תגיד לנו מה קראת אחר כך ומה אמרו לך עורכי דין ומה סיפרו לך,

עו"ד גיצה:              סליחה,

העד, מר אביטל:     אבל זה כמו,

עו"ד בן ארי:           אני שואל,

(מדברים ביחד)

עו"ד בן ארי:           רגע. תן לי להשלים את השאלה, ואז תענה.

עו"ד גיצה:              אה, באמת, אדוני נותן לו לעשות מה שהוא רוצה.

עו"ד בן ארי:           אני שואל, ברגע הפגיעה, אמרת לנו שראית שם,

העד, מר אביטל:     כן.

ש:                          מישהו שוכב על רצפה. יכול להיות שזו הייתה בובה גם, נכון?

ת:                          לא, לא יכול להיות שזו הייתה בובה, אני אומר, כנהג רכבת, מניסיון שלי,

ש:                          כן.

ת:                          יש כל מיני מקומות, שבהם, למשל, עושים מעשי קונדס. פעם שמו לי דוד של מים על המסילה, פעם שמו לי מקרר, פעם שמו לי גם כל מיני שטויות.

ש:                          אוקי.

ת:                          אני דיברתי עם המאבטח כדי לוודא שבאמת מדובר באדם ולא ב,

ש:                          לא בבובה.

ת:                          ולא בבובה, או בחפץ אחר, או בכל דבר אחר שיכול להיות.

ש:                          הבנתי. כי יכול להיות שזה גם היה חפץ אחר, לכן אמרת לו 'בוא תבדוק', נכון?

ת:                          אני לא אמרתי חפץ אחר, אני אמרתי,

ש:                          אני אומר.

ת:                          אני, במקרה הזה, זיהיתי בוודאות שמדובר בבן אדם, בוודאות, בבן אדם, אוקי?

ש:                          בוודאות, זיהית שמדובר בבן אדם?

ת:                          בבן אדם.

ש:                          תגיד לי, איך בדיוק בוודאות זיהית,

עו"ד גיצה:              הוא רצה להשלים את המשפט, ברשותך.

עו"ד בן ארי:           אני שומע,

עו"ד גיצה:              הוא רצה להשלים את המשפט,

עו"ד בן ארי:           אל תפריע, גיצה.

עו"ד גיצה:              כן, אני מפריע.

העד, מר אביטל:     אני, בעמדת הנהג שלי, נמצא קצת למעלה מכל שאר ה,

עו"ד בן ארי:           כן.

העד, מר אביטל:     ואני רואה בוודאות מה יש שם.

ש:                          אתה רואה בוודאות.

ת:                          כן. ופה, זיהיתי בוודאות שמדובר בבן אדם.

ש:                          מה זיהית פה? איזה זיהוי היה לך שאתה יכול להגיד בוודאות שזיהית שזה בן אדם?

ת:                          בן אדם,

ש:                          מה?

ת:                          ידיים, רגליים, ראש, גוף.

ש:                          גם בובה, יש לה ידיים, רגליים, ראש.

ת:                          לא, לבובה, אתה יכול לזהות שהיא בובה.

ש:                          אתה יכול לזהות שזו בובה.

ת:                          כן.

ש:                          הבנתי. אז כשאמרת קודם שאתה פנית למאבטח כדי שיראה מה זה הדבר הזה, ועכשיו אתה אומר לנו בעצם, 'לא, ידעתי שזה בן אדם'. אוקי. בסדר. תגיד לי, אתה יכול לומר לנו, אתה יכול לומר לנו גם, מעבר לזיהוי הזה, שמדובר בבן אדם, זיהוי נוסף שראית אצלו? אתה זיהית אותו גם ברמה נוספת? אתה יכול להגיד לנו פרטים לגבי מה ראית?

ת:                          לא.

ש:                          לא.

ת:                          ראיתי בן אדם שוכב עם הראש על המסילה. על הפס. זהו.

ש:                          אתה לא יכול לתת לנו יותר מזה.

ת:                          לא" (ההדגשות בקו – הוספו).

1. הנהג נשאל והשיב: "האזור הזה חשוך. ברגע שאני ראיתי, אני ישר בלמתי בלימת חירום. אפילו שאני לא במהירות גבוהה, במהירות של 40 קמ"ש". הנהג מעיד שראה שיש משהו על המסילה כעשרים מטר לפני שהרכבת פגעה במנוח, וכי זיהה שמדובר בבן אדם בתוך "רבע שניה, שניה"; מאידך – מתברר לראשונה כי רצה לוודא שזה בן אדם ולא בובה [עמ' 99-100 לפרו' הדיון השני]. היינו, ניכר מעדות הנהג בחקירתו שניקרו בו ב"זמן אמת" ספקות לגבי - מה נפגע על ידי הרכבת שהוא נוהג; ספקות שמסיבותיו הוא לא מצא לציין בהודעות שנגבו ממנו בסמוך לאירוע הפגיעה, ולא – בתצהירו לבית המשפט. הנהג גם איננו יודע לומר איזה חלק של הרכבת פגע במנוח, והוא מעריך לפי "מה שההיגיון שלי אומר", שמדובר במפלס השלג [עמ' 96 לפרו' השני]. אעיר, כי בניגוד להגיון של הנהג, נרשם במייל שהועבר לפנות בוקר למחרת אירוע הפגיעה - אל מנהל אגף ביטחון, בין היתר: "21:24 – פקד לוגיסטי קיבל דיווח מנהג רכבת [מספר הרכבת] על גופה בצידי המסילה. צוות הרכבת סרק ולא היו סימני דם על הרכבת" (ההדגשה בקו – הוספה) [המייל מצורף לדו"ח החקירה המקורי].
2. לענין המיקום בשטח של מקום הפגיעה, הנהג משיב לשוטר ששואל אותו: "איפה בדיוק הבחנת בו?": "אני זוכר במעורפל. קצת אחרי הסיבוב" [בהודעה למשטרה]. לשאלה מטעם התובע, מתברר בחקירתו, שהנהג גם הרגיש את עצם הפגיעה של הרכבת במשהו; לעדותו - באותו אדם שראה, כאמור [עמ' 94 לפרו' הדיון השני]. ובהקשר זה, אעיר, כי יכול שהסיבה שהרכבת לא צפרה טרם הדריסה (ראה בדו"ח האינזדוזי), היא שממילא הבלימה היתה בפועל רק לאחר שאירוע הפגיעה יכול היה להתרחש, ובעצם - לא נותרה כבר סיבה לצפור, כשהנהג עצמו חש פגיעה במשהו, ומנסה לשחזר בדיעבד מה אולי ראה שניות לא מועטות קודם למשיכת הבלם.
3. אם כן, לאור האמור, מצאתי שסביר יותר, שבפועל הנהג משך בבלם מספר שניות משמעותי מאוחר לרגע בו הקרונוע הראשון פגע במנוח. כל זה מלמד, שסביר מאוד שאת רגע הפגיעה של הרכבת במנוח, ככל שמדובר בפגיעה על ידי הרכבת הזאת, הנהג לא ראה או לא הספיק לראות באופן שגרם לו מידית למשוך בבלם, ורק על פי תחושה שקיבל לאחר הפגיעה (אולי מטלטול שהורגש ברכבת) - בחר למשוך בבלם.
4. בנסיבות כאלה, למול הנתונים הפיזיקליים הפשוטים, אני קובע כי עדות הנהג, שהיא "עדות בעל דין יחידה", איננה אמינה דיה על מנת שאוכל לבסס עליה קביעת נסיבות או אופן פגיעה - שיהוו ממצאים לענייננו. וכפי שיפורט בהמשך, לא מצאתי כי בעדויות הנוספות שהוצגו בנדון לפניי, לכאורה - בתמיכה בגרסה שהציג הנהג לנסיבות התאונה - כדי לבסס קיומה של מערכת נסיבות סבירה יותר לאירוע הפגיעה ולאופן התרחשותה.  
5. מטעם התובע הובא למתן עדות גם עד ראייה, שמדיווח שנתן טלפונית למשטרה באותו ערב של אירוע הפגיעה, עולה שסביר שראה את המנוח בסמוך למועד אירוע הפגיעה רץ על הפסים; מעדותו לפניי עולה כי לא ראה את הפגיעה עצמה, אך סביר שראה את המנוח דקות מעטות טרם התאונה "רץ על פסי הרכבת"; כמפורט להלן.
6. מדובר בעובר אורח, שבאותו ערב מצא לדווח למשטרה טלפונית על המצאות אדם שרץ על הפסים. בדו"ח הפעולה של המשטרה נרשמו פרטי המודיע (שהודיע למשטרה טלפונית בשעה 21:38), ותחת 'תאור' הדיווח, נרשם: "כתובת + מיקום מדויק : 100 מ' לפני תחנת הרכבת של [של התחנה שהיתה יעדה של הרכבת], על פסי הרכבת פרטי החשוד / בעלי ה - : בחור, נראה בן 26-27, לבש ג'ינס כחול משופשף, חולצת טריקו, נעלי ספורט. מה הסיבה לאיום/נסיבות המקרה : רץ על הפסים לפני הרכבת, אולי ניסה לקפוץ על הפסים" [מתיק המשטרה שהוצג מטעם הנתבעות].
7. בתצהיר העד שהוגש מטעם התובע (אושר טלפונית) נכתב כהצהרה מפי העד: "1. ביום 3.6.16 בשעה 21:00-21:30 לערך (שעון קיץ) הלכתי עם אשתי באזור [שם האזור], אחרי [שם מקום] לכיוון אזור [שם תחנה הרכבת שהיוותה יעד לרכבת בענייננו]. 2. שדה הראיה שלנו לכיוון פסי הרכת היה טוב. כי פסי הרכבת מתחת לכביש ואנחנו מעליהם. 3. ראיתי בחור שנראה בעיני בגיל 25-30 שנה, הוא לבש ג'ינס כחול וחולצת טריקו בהירה. הוא רץ על הפסים בכיוון נגדי לרכבת. הרכבת הגיעה והסתירה לי ואז הוא נעלם לי משדה הראיה ולא ראיתי אותו יותר. 4. התקשרתי למשטרה והודעתי להם מה שראיתי. תוך 15-20 דקות הגיעו כוחות של משמר הגבול ומשטרה. 5. עד היום לא יצרו איתי קשר לא מטעם המשטרה ולא מטעם הרכבת".
8. הנתבעות מצביעות על כך שהתצהיר לא הוגש חתום, וכי עולה מעדות העד שלא הכיר את התצהיר. מכל מקום, בחקירתו של עד זה לפניי התברר כי טרם מתן התצהיר היה "בשטח" עם חוקר מטעם התובע [עמ' 38-41 לפרו']. בחקירתו הבהיר העד מהיכן להיכן מובילה המדרכה עליה הלך באותו ערב [עמ' 41-42 לפרו'], אך לא ברור היכן בדיוק עמד בעת שראה את המנוח.
9. העד אישר בעדותו לפניי כי לא ראה את רגע הפגיעה במנוח, ולא - את אירוע הפגיעה, ואישר כי הוא לא יודע היכן קרתה הפגיעה [בעמ' 40 ו-44 לפרו']. העד הכחיש שהמלים "אולי ניסה לקפוץ על הפסים", שנרשמו בסיפא להודעתו למשטרה הם מלים שמתאימות למה שראה; לדבריו, הוא איננו יודע "מה זה 'לקפוץ'", ובכלל זה לא סגנון הדיבור שלו [עמ' 43 לפרו']. העד אישר את שהצהיר בתצהירו, שהרכבת הסתירה לו את כל מה שהתרחש, לאחר שראה את המנוח רץ; כל שראה היה את המנוח "רץ על פסי הרכבת במשך,... במשך 5,6 שניות עד שהגיעה הרכבת" שהסתירה לעד את המשך הדברים [עמ' 44-45 לפרו'].
10. אמנם, בחקירה חוזרת השלים העד לשאלת ב"כ התובע, שאת שיחת הטלפון למשטרה ערך באותו רגע שבו ראה את המנוח רץ (את אותם 5 או 6 שניות, כאמור), שהרכבת צפרה, וכי הסיבה שהתקשר למשטרה היתה: "שיערתי ש, משהו שאני לא אשער, שקרה פה משהו, אסון נורא" [עמ' 45-46 לפרו']. אך, מעיון בדו"ח הפעולה של המשטרה בו נרשמה הודעת המודיע, עולה כי אין לקבל לפרטיו את לוח הזמנים שמסר העד בעדותו בחקירתו החוזרת, שניתנה כחמש שנים לאחר אירוע הפגיעה. העד תוחם בתצהירו את לוח הזמנים בו הלך עם אשתו באותו ערב בשעות 21:00-21:30 [ס' 1 לתצהירו]. כאמור, רק בחקירה חוזרת, משלים העד ומעיד שהתקשר למשטרה מידית כשראה את המנוח (רץ 5,6 שניות) [עמ' 45-46 לפרו']; אך, עיון בדו"ח הפעולה של המשטרה, מעלה כי בפועל המועד בו התקשר העד הזה למשטרה - היה קרוב לעשרים דקות לאחר המועד בו נעצר הרכבת. זאת - באשר לפי פלט האינדוזי, הרכבת בענייננו נעצרה סופית בעקבות בלימתה - בשעה 21:19:01, ואילו שיחת הטלפון של המודיע נרשמה בשעה 21:38:16 [דו"ח הפעולה של המשטרה].
11. מדו"ח הפעולה של המשטרה ומסמכים נוספים – עולה כי המשטרה הגיעה למקום אירוע הפגיעה כ-15-20 דקות לאחר מועד עצירת הרכבת, ולפי דו"ח הפעולה - ממש באותה שעה בה נרשמה שיחת המודיע למשטרה המדווחת למשטרה (לפי הרישומים) על "אדם שרץ על הפסים לפני הרכבת, אולי ניסה לקפוץ על הפסים" (בשעה - 21:38). על כן, ניתן לשער, שלשמע המולת הסירנות (של המשטרה, ואולי - גם מד"א שכבר היו בדרך), מבלי שראה את הפגיעה במנוח, כאמור, מצא העד חובה להתקשר ולספר למשטרה את שראה, מישהו שרץ 5-6 שניות על הפסים, ולמסור את פרטיו. אעיר כי פרטי הלבוש שהעד מתאר בהודעתו נחזים תואמים את התמונות של הבגדים שהיו על הגופה. כך שההשערה שהעד מספר עליה בעדותו לפניי לראשונה, היינו - שמשהו "קרה", "אסון נורא", היתה, ככל הנראה, תולדה של דאגה שכרסמה בקרבו של העד, לשמע הסירנות. מכל מקום, עולה מהאמור שיכול שריצת המנוח על גבי המסילה נחזתה על ידי העד בסמוך מאוד למותו.
12. סיכום ביניים: עדות עדי הראייה מלמדת על ריצת המנוח על פסי הרכבת (שנחזית לעד המודיע חריגה, עד כדי שהוא מוצא לדווח על כך), שזמן קצר לאחריה (דקות? שניות?) בעקבות עצירת חירום של נהג רכבת שפגעה במנוח, נמצא המנוח כשהוא פגוע ומוטל לצד המסילה, ופרמדיק מד"א קובע את מותו לאחר ניסיונות החייאה - בסמוך לאחר מכן. אין סימני דם על הרכבת.
13. כאמור, לא קבלנו גרסה ברורה לגבי מיקומו, תנועותיו ומצבו של המנוח טרם הפגיעה על ידי הרכבת המדוברת; וגם אם המנוח היה שכוב במצב מאוזן בעת פגיעת הרכבת שנהגה בלם, לא ברור אם היה חיי או מת טרם הפגיעה על ידי הרכבת בה נהג הנהג. מכל מקום, מהעדויות עולה כי לא מדובר ב"התגנבות יחידים" של המנוח לתוך מתחם המסילות עד לשכיבה על גבי המסילה, אלא – שהתנהל בתוך המתחם בתנועה גלויה וברורה, עד כדי  שתפסה למרחוק את עינו של העד - שראה את המנוח רץ, ואף מצא לדווח על כך בדאגה.
14. אפנה לכך, שבשל התנהלותו המסוכנת של המנוח ב"ריצה על הפסים לפני רכבת" לא נשללת בעדויות אלה האפשרות שפגיעת הרכבת שהסיע הנהג בענייננו – במנוח, היא פגיעה שנייה במספר; היינו – שתחילה פגעה במנוח רכבת אחרת, ואולי גרמה לכך שהיה שכוב על המסילה של הרכבת בה נהג הנהג טרם הפגיעה בו, פגיעה שנייה. סיוע לאפשרות זו ניתן למצוא בעובדה, שנהג הרכבת שהעיד לפניי, אף שנשאל על כך על ידי מספר גורמים, לא ידע לומר אם המנוח בעת שראה אותו טרם הפגיעה – היה חי או מת. זאת, כמובן, בכלל תחת ההנחה, שכן הספיק לראות את המנוח טרם הפגיעה; הנחה שכבר הבעתי לגביה ספק רב, ואף ציינתי שיכול שהנהג בכלל עצר את הרכבת רק על פי תחושה שפגע ב"משהו" [הוא אישר בעדותו שניתן להרגיש פגיעה, אפילו באבן קטנה על הפסים, ושהוא הרגיש בפגיעה בענייננו – עמ' 94 לפרו' הדיון השני].
15. יובהר כבר עתה, כי לא הוצג בנדון פתק או מכתב התאבדות, ולא הובאה עדות לגבי התנהלותו של המנוח ביום מותו או לגבי מצב רוחו בו; ומאידך,  אין עדות שמספקת סיבה קונקרטית להימצאותו של המנוח רץ על המסילה או המקום בו נמצא מוטל, המקום שבו גם נקבע מותו. עוד אציין כי לא ברור מהעדויות מה היה מועד מותו של המנוח (להבדיל -מהמועד בו פגעה בו הרכבת שבלמה – 21:19, והמועד בו הוכרז מותו של המנוח, ככל הנראה, לאחר ניסיונות החייאה – 21:58).
16. להשלמת התמונה, אציין כי הוכח שמסילת הרכבת באותו אזור לגביו נמסרו עדויות הראיה מגודרת לכל אורכה. מטעם הנתבעות הוצגו תמונות שמתעדות את מיקום הפגיעה בשטח, מרחוק ומקרוב, כשגדרות גבוהות מלוות את המסילות משני עבריהן, ונהג הרכבת אף סימן על אחת התמונות את המיקום המדויק בו ראה של המנוח [נ/6]. אני מקבל כי לפי מה שהוצג לפניי, אכן לא צפוי שיסתובבו במקום בו נראה המנוח לפני ואחרי מותו - עוברי אורח; ואכן – נותרת ללא מענה השאלה: מדוע נראה המנוח רץ על הפסים זמן קצר לפני שנמצא מוטל פגוע, וללא רוח חיים.

ג.         הדין - הנטל במקרה של טענת התאבדות 

1. לפי הדין, במקרה של פגיעה קטלנית מרכבת נוסעת, לא די בכך שהתאבדות היא רק אחת האפשרויות שעולות מניתוח הנסיבות שהסתיימו במות אדם. רכבת ישראל מפעילה עשרות רכבות ביום שחותכות את המדינה לאורכה ולרוחבה, ובלית ברירה מהוות סיכון תחבורתי ידוע, סיכון לפגיעה קטלנית לכל אדם שנמצא, ולו - חלקית, על נתיב תנועתה.
2. כפי שיפורט להלן, הפסיקה מלמדת שלא די בכך שמאן דהוא נמצא מוטל מת לאחר שברור מהנסיבות שנפגע מרכבת נוסעת, כדי ללמד שהסברה היחידה, ואף לא - המועדפת היא שהוא התאבד. אפילו אם עולה מהנסיבות שהאדם שמת כתוצאה מפגיעת רכבת נוסעת, הגיע קודם למותו - למתחם מסילות הרכבת לאחר הודעה על כוונה להתאבד (מה, שכאמור, לא הוכח בענייננו), עדיין - על  רכבת ישראל להרים נטל הוכחה לכך שהפגיעה היא בעצם מעשה התאבדות, איבוד אדם לדעת, נטילת חיים עצמית בידי הנפגע. הסיבה לכך היא, בין היתר, ש"מעשה מכוון" צריך להיות מכוון בעת הפגיעה הקטלנית, וככלל, הרצון להתאבד נתפס כמנוגד לטבעו של אדם, כחריג; ובהתאם - יש לייחס משקל לאפשרות שגם אם הנפגע הגיע למתחם נחוש לבצע מעשה התאבדות, קיימת תמיד אפשרות שהוא התחרט טרם השלמת הביצוע; ובסופו של דבר - מותו נגרם בתאונה, תאונת דרכים.
3. כאמור, על הנתבעות מוטל נטל הראייה לשכנע את בית המשפט כי גרסתן לאירוע המוות מפגיעה מרכב סבירה יותר מכל גרסה אחרת. בעניין ע"א 2976/00 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' מג'ידה לידאווי פ"ד נו(6) 874 (פורסם; 2002) ‏(להלן: "ענין לידאווי") הרחיב כב' השופט‏ ריבלין את היריעה, בהתייחסו לנטל המוטל על מבטחת הטוענת להתאבדות [פסקה 5 לפסה"ד]: "בית-המשפט המחוזי סבר כי על המערערת, הטוענת שהמנוח שם קץ לחייו, מוטל 'נטל ראיה מוגבר'. המערערת משיגה על קביעה זו. לטענתה, אין מוטל עליה נטל הוכחה מוגבר, כי אם נטל הוכחה רגיל במשפט אזרחי, לאמור הוכחה על-פי מאזן ההסתברויות. סבורני כי הדין בעניין זה עם המערערת. עם זאת מקובלים עליי דבריו החלופיים של בית-המשפט המחוזי, ולפיהם כמות הראיות הנדרשת להוכחת טענה נגזרת ממהותה ומחומרתה של הטענה... ...כך, בענייננו המערערת מייחסת למנוח התנהגות יוצאת-דופן, שאיננה מעשה של יום ביומו. בבואה לשכנע את בית-המשפט כי גירסתה סבירה מן הגירסה האחרת, על המערערת להציג ראיות בכמות ובמשקל שדי בהם כדי להטות את הכף לטובתה. לא ברף הוכחה שונה קא עסקינן, כי אם ביישומו של רף ההוכחה של מאזן ההסתברויות בהתחשב בנסיבות המקרה, במהות הטענות ובחומרתן" (ההדגשה בקו – הוספה).
4. בענין ע"א 8313/06 פלונית נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (פורסם; 29.03.2009) (להלן: "ענין פלונית") חזר בית המשפט העליון וציין, כי הטענה שהנפגע התאבד, לא מתקבלת בקלות, לאור העובדה שהטענה מייחסת לאדם התנהגות יוצאת דופן שאיננה מעשה של יום ביומו. באותו עניין מדובר היה במנוחה שירדה מרכב החלה לחצות בריצה את הכביש, ואז נדרסה, ונקבע כי ייתכן וביקשה רק לחצות את הכביש (שם, פסקה 7-8 לפסה"ד).
5. עוד נקבע בענין פלונית כי: "הנטל להוכחת התקיימותה של החזקה הממעטת חל על הטוען לתחולתה, ובמקרה שבפנינו המשיבים. כבכל עניין אזרחי רף ההוכחה הנדרש הוא של מאזן ההסתברויות, אלא שבשל מהותה וחומרתה של הטענה הראיות הנדרשות להוכחתה יהיו דווקניות יותר מבמקרה הרגיל..." (ההדגשה בקו – הוספה).
6. בענין ת"א (המחוזי ב-ת"א) 1764-05 עא"צ נ' רכבת ישראל בע"מ (פורסם; 24.01.2010), נדונה השאלה אם חולה נפש יכול לגבש כוונה להתאבד, ונקבע כי לנוכח התוצאות מרחיקות הלכת הכרוכות במסקנה לפיה ניסה הנפגע להתאבד, יש לנהוג משנה זהירות בייחוס כוונה שכזו לנפגע הסובל ממחלת נפש (שם, פסקאות 12-13 לפסה"ד).
   בעניין ת"א (המחוזי ב-י-ם) 17569-08-10 בר און עודד שלמה פרי נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (פורסם; 09.06.2013)‏, הובהר כי הכוונה הנדרשת לצורך החזקה הממעטת, איננה כוונה במובן הפלילי, הרחב, המסתפקת גם במודעות להסתברות קרובה של תוצאות המעשה, אלא כוונה במובן הצר יותר: מודעות לטיב המעשה, לקיום הנסיבות ולאפשרות התרחשות התוצאה, בצירוף רצון שהתוצאה תתרחש. באותו עניין, למרות דברים שאמר הניזוק בסמוך לתאונה, נקבע כי ישנו הסבר סביר אחר לתאונה שאיננו בגדר התאבדות (שם, פסקה 7 לפסה"ד).
7. בענין ע"א (המחוזי ב-ת"א) 1002/07 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון חמיאס גבריאל (פורסם; 05.08.2009)), נקבע כי לא הוכח שמדובר במעשה מכוון, שכן "ניתן לצייר גרסאות סבירות נוספות לגרסת ההתאבדות" (שם, פסקה 11 לפסה"ד).
8. לעומת זאת, בעניין ת"א (המחוזי בחיפה) 1427/87 עזבון דוד צייכנר, ז"ל נ' מדינת ישראל, פס"מ תשנ"ה(1) 089 (1994)‏ (להלן: "ענין צייכר"), נקבע כי מדובר במעשה מכוון, שכן: "המנוח עשה כל אשר לאל ידו כדי להיפגע: הוא המשיך בריצתו לעבר הרכבת בלהט ובדבקות, אף לאחר שמעד והקטר חלף. זאת, במקום לנצל את ההזדמנות ולשוב על עקבותיו אם לא חפץ להיפגע במתכוון..." (שם, פסקה 11 לפסה"ד). כך גם בעניין ת"א (המחוזי ב-ת"א) 2517/04 פלונית (קטינה) נ' מגדל חברה לבטוח בע"מ (פורסם; 23.07.2006) (להלן: "ענין פלונית נגד מגדל"), נקבע כי‏‏ כאשר ברור שהמנוחה התפרצה אל הכביש ללא כל סיבה נראית לעין, הרי שניסיון החיים מלמד, כי התפרצות אל הכביש, באופן בו התפרצה המנוחה, אינה יכולה אלא להביא לתוצאה טראגית, כגון זו שהתרחשה, וחזקה על אדם המתפרץ אל הכביש, כי הוא מודע לתוצאות האפשריות של מעשיו.
9. מכל האמור לעיל עולה, כי הנטל להוכיח כי מדובר במעשה התאבדות המוציא את האירוע מתחולת החוק, הוא נטל אזרחי רגיל של מאזן ההסתברויות, ואין מדובר בנטל מוגבר.
   עם זאת, הכמות הראייתית חייבת להיות משמעותית, והטענה שהנפגע התאבד, לא תתקבל בקלות, לנוכח העובדה שהטענה מייחסת לאדם התנהגות יוצאת דופן שאיננה מעשה של יום ביומו.

10. לסיכום, מפסיקת בית משפט העליון עולה כי בפועל הטענה שהנפגע התאבד לא מתקבלת בקלות לאור העובדה שהטענה מייחסת לאדם התנהגות יוצאת דופן שאיננה מעשה של יום ביומו (עניין לידאווי, פסקה 5). בעניין לידאווי סטה רכב ללא סיבה נראית לעין לכיוון משאית שנסעה בנתיב הנגדי והתנגש בה בעוצמה ובמהירות. לצד זאת הובאו ראיות על טקס פרידה מהחיים שבוצע לכאורה על-ידי המנוח עובר לתאונה, צילומים שערך המנוח עם בני משפחתו ביום התאונה, שינויים בפוליסת ביטוח חיים על-ידי המנוח עובר לתאונה וחובות אליהם נקלע המנוח. למרות כל זאת, לא מצא בית המשפט כי הוכח שהמנוח התכוון להתאבד, ללמדך על דרישה למסד ראייתי הבנוי ממארג ראיות "דווקניות יותר מבמקרה הרגיל".

ד.         עדויות הערכה וסברה שהוצגו בענייננו

1. כאמור, העדויות "מהשטח" בענייננו אינן מבססות את נסיבות אירוע הפגיעה; או כלשון התובע בסיכומיו – לא הוצגה בענייננו עדות ראייה שהיא ראיה פוזיטיבית לנסיבות אירוע הפגיעה, ולכך שמדובר במעשה מכוון. על כן, טענת הנתבעות להתאבדות נותרת בגדר סברה; או - "השערה", כלשון התובע בסיכומיו.
2. אתייחס להלן, למה שהוצג לפניי כראיות מסייעות בכל הקשור לשאלת נסיבות האירוע. כפי שכבר ציינתי לעיל, בהתחשב בדרישת הדין בענין הנטל שעל הנתבעות להרים, כאמור, איננו מוצא כי בנסיבות ענייננו יש בראיות נוספות אלה כדי לשנות, ולהטות את הכף להוכחת מעשה מכוון בענייננו. זאת באשר - מעבר לדרישה שבדין להצגת ראיות דווקניות, אני מוצא כי מדיניות שיפוטית נכונה, מקום בו, ככל הנראה - ניתן היה לחסוך לצדדים ולבית המשפט דיון בשאלת החבות בתיק מלכתחילה על ידי הצבת מצלמה בחזית הרכבת, היא לא לאפשר הפיכת סברה או השערה  לממצא - אך באמצעות ראיות שבמהותן הן עדויות סברה.
3. כאמור, הנתבעות מציגות מטעמן את חקירות הרכבת והמשטרה שנוהלו בעקבות מות המנוח. אני מוצא כי בשל סיבתה ומטרתה של החקירה מטעם רכבת ישראל, מצופה היה שענין חקירת התנהלות הנהג למול הנתונים הפיזיקליים יקבל ביטוי בדו"ח החקירה; ואולי, לאחר מכן – יועבר למשטרה – לצורך השלמת חקירתה. כל זה - לא נעשה.
4. מעבר לאמור, התובע מפנה בסיכומיו לכך שעולה מהראיות בתיק, שלא - המשטרה, ולא - רכבת ישראל, פעלו לביצוע חקירה מלאה ויסודית של אירוע הפגיעה. בין היתר, מפנה התובע לכך, שהמאבטח שהיה לפי העדויות הראשון שמצא את המנוח מוטל לצד המסילה, לא מסר כל הודעה ולא נחקר; לכך - שהמודיע (שהעיד לפניי מטעם התובע) לא נחקר על ידי המשטרה; לכך - שלא נאספו על ידי צוותי המשטרה ממצאים על מיקום הפגיעה ברכבת או ממצאים פורנזיים אחרים בשטח (להבדיל – מטביעות אצבעות – שנלקחו המגופה); לכך – שלא הוזמנה חוות דעת פתולוגית לענין סיבת המוות (להבדיל מחוות דעת מומחה בתחום הפתולוגיה – שכוללת ממצאים של בדיקה חיצונית של הגופה ושאיננה כוללת תוצאות נתיחה של הגופה, או נטילת דגימות, לרבות - לענין סמים, תרופות או אלכוהול בדם, ושאיננה כוללת ומסקנות; חוות דעת שהתקבלה לאחר שהגופה נמסרה למכון הפתולוגי בלוויית הערכה המשטרה מראש כי "ככל הנראה מדובר בהתאבדות"; חוות דעת שאין בה קביעה לגבי שעת המוות או סיבת המוות); לכך - שלא צולמו מיד לאחר אירוע הפגיעה, לא - קדמת הרכבת, לא - מפלס השלג שנטען שהיה מחובר לקדמת הקרונוע הראשון, לא - החלקים שברכבת לכאורה פגעו במנוח (שני אלה – אולי משום ש"צוות הרכבת סרק ולא היו סימני דם על הרכבת"), ולא - פסי הרכבת, על מנת להתרשם לגבי המצאות כתמי דם עליהם או כדי לקבוע מרחק גרירה של הגופה, אם בכלל; לכך - שמכנסיו ותחתוניו של המנוח לא נשלחו לבירור הגורם לשפשופים שנמצאו בהם; לכך - שאין התייחסות בחקירת המשטרה ל"חומר אבקתי בצבע שחרחר" שנמצא על הגופה [סעיף 6 לחוות דעת הפתולוג]; לכך – שבחוות הדעת של הפתולוג נמצאו פגיעות ונמושו שברים אצל המנוח, שלא בהכרח מתיישבים עם מנגנון הפגיעה לפי גרסת נהג הרכבת (שברים בעצם הגומד); לכך – שלא נחקרו הורי המנוח, אחיו, חבריו או מעסיקיו – או כל אדם ששהה במחיצתו או דיבר אתו בימים האחרונים לחייו.
5. כאמור, התובע טוען כי, בנסיבות ענייננו, שני הגופים הללו - המשטרה ורכבת ישראל, נחפזו בקלות יתר "לאמץ" את המסקנה שמדובר בהתאבדות, ובעצם סביבה "בנו" את ממצאיהם [התובע מפנה לגליון חקירת מקרה מוות – מוצג נ/3 למוצגי הנתבעות, שקובע "דיכאון" ו"מחלת נפש" כסיבה ל"קפיצה לעבר רכבת"]; ומשום כך, טוען התובע, כי חקירות אלה - אף שהנתבעות מבקשות לעשות בהן שימוש  כראיות – אין לקבלן כראיה לתוכנן; ואף יש להחזיקם נגד רכבת ישראל את התנהלותה ב"זמן אמת" בכל הקשור לפעולות ומאמצי החקירה.
6. חוקר התאונות מסכים בחקירתו שהתחקיר שהרכבת מבצעת לאחר כל תאונה משמעותית - נועד להפקת לקחים וגזירת מסקנות לעתיד; כדבריו: "מטרת התחקירים הפנימיים שלנו הם לבוא ולבדוק את התנהלות הרכבת באירוע כמו באירוע ההתאבדות הזה שלפנינו היום" [עמ' 178 לפרו' השלישי]. אחדד ואומר, כי בחקירה מטעם רכבת ישראל מדובר – בפועל - בבדיקה עצמית, שנועדה לוודא שלא רכבת ישראל ולא מי מטעמה – פעלו או חדלו באופן הדורש תיקון מידי, או - תיקון מערכתי מתוכנן. אזכיר כי על "תחקיר" שהרכבת מבצעת בעקבות אירוע פגיעת רכבת שמסתיים במוות - חלות הוראות סעיפים 46לא עד 46לה לפקודת מסילות הברזל [נוסח חדש], תשל"ב-1972, שבמהות קובעות שעל הרכבת לפעול במהלכי חקירתה בזהירות, על מנת שלא לפגוע בחקירה המשטרתית, וכי התחקיר שהרכבת מוציאה לגבי התאונה - מפורסם באינטרנט לידיעת הציבור.
7. אמנם, דו"ח החקירה של הרכבת יכול עקרונית להוות ראייה בסוג התיקים בענייננו [רע"א 5880/07  ע' א' נ' רכבת ישראל בע"מ (פורסם; 3.2.08)]; אך, כמובן, ממצאיו ומסקנותיו אינן יכולות לחייב את התובע, שלא היה לו כל חלק בהפקתו, והוא רשאי להצביע על כשלים ופרכות בחקירה. באשר לתוכנו של הדו"ח בענייננו,  אני מוצא כי אין לייחס לאמור בו משקל, שיהיה בו כדי לסתור מה שפוענח מפלט האינדוזי, או כדי לקבוע מיקומים של הגופה והרכבת בשטח (לאחר העצירה), כאשר לא מצוינים בדו"ח עצמו המיקומים, כאשר נתוני פלט האינדוזי המופיעים בפענוח הפלט אינם מופיעים בדו"ח, וכאשר העדים שהובאו מטעם הנתבעת לא היו "בזמן אמת" בשטח [חוקר התאונות לא זוכר אם היה בשטח – עמ' 161 לפרו' הדיון השלישי].
8. אעיר כי לפי תוכן מסמך בכתב יד המצורף לדו"ח המקורי, מתברר כי בעצם מי שנשלח מטעם חוקר התאונות של רכבת ישראל לשטח - הוא "החוקר הדרומי", שמציין במסמך בכתב יד שלכאורה כתב, שהגיע לשטח לאחר פינוי הגופה והוצאת הרכבת מהמתחם]. כך, גם עד נוסף מטעם הנתבעת, ראש מנהלת IC, ממונה ארצי על חטיבת נייד (להלן: "ראש מנהלת IC") לא ראה את הקרונוע של הרכבת, אלא לאחר שנים, בשנת 2019 [עמ' 69 לפרו הדיון השני]. ועוד; כאמור, אף שנכתב במייל שצורף לדו"ח המקורי, שלא היו סימני דם על הרכבת, משום מה, לא מצאה אמירה זו ביטוי בדו"ח עצמו.
9. התובע טוען כי אילו קיימה הרכבת את ההמלצות שניתנו לה בדו"ח קודם, שנחתם ביום 14.9.2010, בעקבות תאונת רכבת מיום 5.8.2010, יכול שהיתה נחסכת ההתנהלות המשפטית בענייננו. באותו דו"ח משנת 2010, בהמלצה 21, שביצועה הופנה לרכבת, נכתב: "הצוות ממליץ שרכבת ישראל תשדרג את השימוש במערכות ניטור משוכללות יותר לרישום נתונים, הכוללות נתוני נסיעה, תפעולה הרכבת, רישום שמע, צילום נתיב הנסיעה, צילום תא הניהוג וכיוב'" (ההדגשה בקו – הוספה). המלצה נוספת שהוצגה באותו דו"ח היתה: "שרכבת ישראל תשדרג את הידע המקצועי בחקירת תאונות רכבת למיניהן... בקרב חוקרי התאונות ברכבת ישראל" [המלצה 17].
10. אני מקבל את טענת התובע שמבחינה דיונית יש לייחס בענייננו משקל משמעותי להיעדרה של מצלמה, כאמור. לא צריך להסביר כי בהתקנת מצלמה בקדמת הקרונוע הקדמי יש כדי ליתן בידי כל מי שמבקש לחקור תאונה כלשהי - כלי זול יחסית ויעיל מאוד, שבעליל מאפשר - לימוד הנסיבות שמובילים לאירועי פגיעת רכבות נוסעות, לרבות - באנשים, פגיעות שכידוע מסתיימות בפציעות קשות, ובמקרים רבים – במוות. אף שאני מניח כי יכול שקיימים גורמים שונים שהתנגדו בזמנו, ואולי עדיין מתנגדים, לשיפורים, לרבות - התקנת מצלמה בקדמת הרכבת שתצלם באורח שוטף את נתיב הנסיעה, הרי שבשל המדיניות המשפטית שאני מוצא כראויה בנדון, אינני מוצא לייחס להם משקל.
11. גם אינני מקבל כסבירה את גרסת חוקר התאונות בחקירתו כי "בעיות" שגרמו לדיונים עם משרד התחבורה (לפחות - מאז 2009 או 2010) הם שמעכבים באותן שנים (עד לשנת 2013) התקנת מצלמה כזאת. זאת – להבדיל, אולי, מהתקנת מצלמות במקומות אחרים בתוך הרכבת [עמ' 170-171 לפרו' הדיון השלישי]. מכל מקום, לא הוצג לפניי  הגיון תפעולי או אחר שיכול להוות בסיס ממשי ומוצדק להתנגדות מצד כל גורם שהוא להתקנת המצלמה בראש הרכבת שתצלם באורח מתמשך ושוטף את תוואי הנסיעה.
12. בנסיבות כאלה של אי-ביצוע המלצה ברורה שיש לה יתרונות ברורים בשל מגוון סיבות, מבחינה דיונית, יש להחזיק נגד הנתבעות את ניסיונן להפנות לראיות חילופיות לצילומים של האירוע עצמו, ראיות מדרג שני, שבמהותן הן עדות סברה.
13. גם חקירת המשטרה בענייננו איננה מעמיקה. נראה שהמשטרה התרשמה כבר בשלב מוקדם בענייננו שלא מדובר באירוע פלילי, ודי היה לה, לצרכיה היא - להגיע על בסיס חקירה לא מעמיקה למסקנה שעולה מההפניה לפתולוג: "ככל הנראה מדובר בהתאבדות". אין מחלוקת שהמנוח נפגע על ידי רכבת נוסעת; לפי ממצאי - אולי יותר מרכבת אחת, כאמור. מהתנהלות המשטרה בנדון, נראה כי גם המשטרה מקבלת כי התובע נפגע על ידי רכבת וכי מותו נגרם בגין פגיעת רכבת. מבחינת האינטרס הציבורי, נראה כי לתפיסתה של המשטרה, במקרה של פגיעה על ידי רכבת נוסעת, אם לא נחזה על פניו מרדף או מעשה דומה פלילי, תפקידה מסתיים בכך שנמסרת לה גרסה שמעלה אפשרות להתאבדות.  בנסיבות כאלה היא איננה מודקת את התנהלות הרכבת או הנהג בציציותיה, ומותירה לחוקר התאונות של הרכבת, לבצע את הערכת תפקודו בפועל של הנהג ב"זמן אמת", בכל הקשור להתנהלותו סביב בלימת הרכבת; היא בעצם נשענת על הגורמים המקצועיים של הרכבת, הממונים, בין היתר, על פענוח האינדוזי.
14. על רקע הלקונות בחקירת המשטרה ותפיסתה הנחזית לענין האינטרס הציבורי עליו היא מגינה בנסיבות ענייננו, כאמור, אני מוצא כי הערכתה האפשרית של המשטרה (שלא רשומה במסמך רשמי ברור), כי מדובר בענייננו כנראה בהתאבדות, איננה מהווה ראייה בענייננו. בכל מקרה, אני מוצא כי, בנסיבות, משקלה של הערכת המשטרה לענייננו - נמוך, כאשר המשטרה לא בדקה פרטים רבים בזירה, לרבות: סימני הדם על הרכבת, סימני דם על הפסים או לצד המסילה, על מנת לראות היכן לאורך המסילה נפגע המנוח, האם נגרר עם הרכבת או נהדף מיד, לאיזה מרחק נגרר, אם בכלל, מהיכן הגיע המנוח למקום התאונה, מה עבר עליו מרגע שהגיע למתחם ורץ על הפסים ועד למועד קבלת ההודעה שנמצא גבר  מוטל לצד המסילה, האם עדות נהג הרכבת כפי שהיא למול נתונים אחרים של תנועת הרכבת – שוללת אירוע של דריסה שאיננו התאבדות.  כפי שמפנה התובע, המשטרה גם לא מיצתה את חיפוש העדויות הנילוות, כגון – קיומו של מסמך התאבדות, נטילת הודעות מהאם והאב, וכל מי שיכול שיודע על תנועותיו, פעולותיו ומצבו הנפשי של התובע בימים הסמוכים לאירוע הפגיעה.
15. הנתבעות הביאו מטעמן גם ראיות לענין מבנה החלק הקדמי ביותר ברכבת שבנסיבות, לטענתן - פגע בראש המונח על המסילה; זאת – בתצהיר מטעם הנתבעות שנתן עובד הרכבת, שהוא ממונה ארצי חטיבתי מיקור חוץ, חטיבת נייד. בתצהירו הבהיר מה היו פרטי הקרונוע שפגע במנוח, והצהיר שלא בוצעו בו שינויים מאז שפגע במנוח. עוד הבהיר כי: "בחזית  הקרונוע יש מפלסת בגובה 13.5 ס"מ ממסילת הרכבת, ולאחריה פלך ברזל בגובה 7 ס"מ" [ס' 4 לתצהיר; בתמונות שצורפו לחוות הדעת שנתן המומחה מטעם הנתבעות – מצולמים, בין היתר, הקרונוע, וכן המפלסת ופלך הברזל, כשלידם סרט מדידה המראה את המידות עליהם הצהיר העד]. בחקירתו, לאחר שהוצגו לו תמונות הקרונוע [מחוות דעת המומחה שהוגשה מטעם הנתבעות], אישר העד שזה הקרונוע המדובר, הבהיר כי לא בטיחותי לנסוע בלי מפלסת, וכי לא היה מאשר לרכבת לצאת לנסיעה בלי מפלסת [עמ' 80-81 לפרו'].
16. בהקשר זה אזכיר כי ממסמכי תיק דו"ח החקירה של הרכבת עולה כי בסמוך מאוד לאירוע הפגיעה סרק "צוות הרכבת" את הרכבת ולא נמצאו סימני דם על הרכבת. מן הסתם, בשל אופן תנוחת גופת המנוח בשטח, ולאור גרסת הנהג לאירוע הפגיעה, בכדי לקבוע היעדר סימני דם על הרכבת, נבדקו גם מפלס השלג ופלך הברזל שתואר לעיל. כך שאין בעדות עד זה, שבחקירתו עולה כי בדק את הקרונוע רק בשנת 2019, כדי להבהיר - הכיצד לא נותרו סימני דם על החלקים שלשיטת הנתבעות פגעו בראשו של המנוח.
17. בהקשר לעדות עד זה, אזכיר כי נהג הרכבת - לא ראה איזה חלק ברכבת פגע במנוח, והוא נעזר בהגיונו – על מנת לייחס את הפגיעה למפלס השלג [עמ' 94-96 לפרו' הדיון השני]; זאת - מבלי שהנתבעות טורחות להתמודד בפרשת הראיות מטעמן בסימני השאלה שמעלה היעדר סימני דם על הרכבת. למען הסר ספק, אזכיר כי המייל הזה שבו רישום חד וברור בענין היעדר סימני הדם על הרכבת – לא היה עדיין בידי התובע בעת שמיעת העדויות. על כן, הנתבעות, שבאשמן - איחרו משמעותית בהצגת מסמכי הדו"ח המקורי, אינן יכולות לבקש לזקוף נגד התובע הימנעות מחקירה בענין זה; ויש לזקוף כנגדן שלא מצאו להתייחס לאמירה זו שבמייל בחוות הדעת של המומחה בתחום הפורנזי מטעמן.
18. בשל טיבם המסיבי והחד של מפלס השלג בתחתיתו ושל הפלך שניצב במקביל לו מעט מאחוריו, ומיקומם הקרוב של אביזרים אלה לפס הרכבת (כפי שעולה מהתמונות שמציג העד), ובשל תיאור הפגיעה בראשו של המנוח כמפורט בחוות דעת הפתולוג, לא ניתן לשלול באורח מוחלט את האפשרות שתחתית מפלס השלג או צדו של הפלך (שנעים במהירות יחסית צמודים למסה של מאות טונות) גרמו לפגיעות בראשו של המנוח. אך לא הוכח בענייננו שזאת האפשרות היחידה ולא הוכח שהמנוח לא נפגע מגורם אחר בנוסף לפגיעת אלמנטים אלו.
19. תשומת הלב לכך שלא קיבלתי כממצא את הנסיבות על פי גרסת הנהג, לפיה המנוח שכב ללא תנועה על המסילה כשראשו על גבי פס הרכבת, ושגם ציינתי שיכול שהמנוח כבר נפגע קודם לכן מרכבת נוסעת אחרת; ועל כן – קיימת גם האפשרויות שהמנוח היה שכוב במצב מאוזן בעת פגיעת הרכבת שנהגה בלם - בשל פגיעה קודמת מרכבת אחרת או מעידה בעת ריצתו על הפסים. תשומת הלב לכך שהמומחה בתחום הפורנזי מטעם התובע מעיד שאילו רכיבים חדים אלו שבחזית הרכבת הם שגרמו לפגיעה בראשו של המנוח, היה צפוי להערכתו שהפגיעה בראשו של המנוח היתה מותירה פצע וחתך רציפים לעומת הפגיעות שבפועל נמצאו אצל המנוח, כפי התמונות וכפי שפורטו בחווה"ד הפתולוגית [עמ' 26 לפרו']; התובע טוען כי המומחה מטעם הנתבעות התעלם מהיעדר הרציפות החיצונית הזה [עמ' 174 לפרו'].
20. חוות הדעת הפתולוגית שעל פי דרישת המשטרה נערכה בעניינו של המנוח במכון לרפואה משפטית של המרכז הלאומי לרפואה משפטית - לפי דרישת המשטרה (לעיל ולהלן: "חווה"ד הפתולוגית" ו-"המכון", בהתאמה), כפי שגם עולה מעיון בתמונות הגופה "מהשטח" בתיק המשטרה, מעלה ממצאים התומכים במנגנון פגיעה שככלל הותיר חלק גדול מהגופה בשלמותה, לעומת פגיעה מרכזית - בראש המנוח.
21. בפרטיכל שנרשם במהלך הבדיקה החיצונית שנערכה במכון, נרשמו גם פרטי הלבוש כפי שנמצאו על המנוח בעת הבאתו למכון, ומהם עולה כי היו קרעים בחולצה ובברדס שלבש המנוח. קיומם של קרעים אלה תומך בכך שיכול שהיתה פגיעת של רכבת במנוח שגרמה לזריקה של הגופה תוך חיכוך על משטח קשה (פסים, אדנים, חצץ?) ואולי גרירה של גופת המנוח; אך יש לקחת בחשבון שצילומי הגופה נעשו רק לאחר ניסיונות צוות מד"א לבצע למנוח החייאה, ושלא עולה כי נעשתה בדיקה בשטח למציאת סימנים - מהיכן להיכן נגרר.
22. כאן נשאלת השאלה, משלא קבלנו שהוכח שנסיבות התאונה הם כגרסת נהג הרכבת, כיצד נדע היכן וכיצד נגרמו הקרעים בבגדיו של התובע, ופצעי השפשוף בגפיים העליונות, מדוע נגרמו שפשופים וחתכים במכנסיים ובתחתונים, וכיצד נגרמו השברים, לרבות - בעצם הגומד [ראה: סיכום ממצאים אנטומיים עיקריים בחוות הדעת הפתולוגית].
23. העובדה שהממצאים בשטח יכולים להתאים לתנועת גוף המנוח בעת הפגיעה - כגרסת הנהג, איננה משנה מהעובדה שיכול שהנסיבות של הפגיעה שונות ממה שתיאר. שיכול והעובדה שהמנוח נחזה לנהג הרכבת שוכב ללא תנועה על גבי המסילה כשראשו על גבי פס הרכבת,  איננה מדויקת, ואולי המנוח בכלל נפל במהלך ריצתו על הפסים, והרכבת שבה נהג הנהג פגעה בו במצב בו היה מאוזן וטרם הצליח לקום. או שרכבת אחרת פגעה במנוח זמן קצר קודם לרכבת בה נהג הנהג, מה שהוביל לכך שהיה שכוב פרקדן בעת אירוע הפגיעה מהרכבת בה נהג הנהג, כך שאף יכול שהאירוע הקטלני אירע קודם לפגיעה ברכבת זו.
24. כמה שבדיקת גופה על ידי הפתולוג (במישוש וללא צילומי רנטגן) יכולה להיות יסודית, אין בה להחליף את הדיוק שיכולה לספק נתיחה שלאחר המוות, ויכול שהיו מתגלים בבדיקה כשאת - ממצאים שהיו מעלים סימני שאלה.
25. מטעם התובע הוגשה חוות דעת מומחה בתחום הפורנזי לכתמי דם, שבעיקרה מבקשת לבסס באמצעות ניתוח סוג וטיב כתמיי הדם שנמצאו בשטח על גבי החצץ והבגדים (על פי התמונות שהמשטרה צילמה של המנוח), שקיימת אפשרות שהמנוח נפגע שלא במנח שבו העיד נהג הרכבת שנמצא, אלא - בעמידה. הנתבעת הגישה מטעמה חוות דעת נוגדת בתחום זה.
26. אקדים ואומר כי, לאחר עיון בפרוטוקולים של שני דיונים ארוכים בהם נשמעו חקירות שני המומחים בתחום הפורנזי, הגעתי להכרה כי בשני המומחים שנחקרו לפניי מדובר במומחים "שגויסו למטרה". התרשמתי כי בענייננו ממילא קיימים קשיים אוביקטביים לביצוע בדיקת כתמי דם אמינה שניתן להפיק ממנה מסקנות חד-משמעיות. בין היתר, אפנה לכך, שהמשטח בענייננו הוא חצץ, שמעצם טיבו מטשטש (בעצם קיומם של הסדקים והחורים במשטח גרעיני כזה) את מראית פני הכתם שהיה נוצר באותן נסיבות על גבי משטח אחיד, ולפחות – סגור.
27. כמו כן, אזכיר כי צוות מד"א הגיע לגופת המנוח בעודה מדממת, וניסה לבצע בה החייאה, לרבות - הדבקת מדבקות חיבור חשמלי לחזה; כל זאת – טרם צולמה הגופה. יש להניח, שמן הסתם, אפילו אך לצורך הבדיקה החיצונית - נעשתה סריקה של החלק האחורי של הגופה תוך הפיכתה או הרמת חלק ניכר ממנה על צידה, ובהחלט ייתכן שלכל הפעולות האלה היתה השפעה על מיקום והצטיירות כתמי הדם על גבי החצץ והבגדים; כך שאין בתמונות שצולמו וצורפו לתיק המשטרה כדי לתאר מצב "נקי" של המנוח והשטח סביבו - לאחר אירוע הפגיעה. לא הוצג צילום של כתמי דם מתחת לגופה; ולהבדיל מהקביעה של צוות הרכבת שלא נמצאו עליה סימני דם, לא ניתן למומחים בתחום הפורנזי בענייננו (שקבלו את החומרים לעיונם – שנים לאחר אירוע המוות) מידע מספק לגבי כתמי דם במקומות מרוחקים יותר מהגופה; למשל – על גבי הפסים או המסילה.
28. המומחה מטעם התובע מסיק לפי כתמי הדם והפגיעות במנוח, שסביר שהיה בעת אירוע הפגיעה הולך רגל, ונפגע כשהוא במצב אנכי (הליכה, ריצה). מחקירתו מתברר כי המומחה מטעם התובע מבקש להתעלם מעדות הנהג, ולבנות מכתמי הדם את סיפור המעשה שקדם לפגיעה, לרבות - האפשרות שהמנוח היה בעמידה טרם מותו.
29. לפי סיכום חוות דעתו, בשל הפגיעות בצד השמאלי (גם בזרוע), המומחה מטעם התובע בדעה, כי "שיקלול כל הממצאים יחד מביא למסקנה כי הולך הרגל היה במצב עמידה תוך תנועה מימין לשמאל (ביחס לרכבת) בעת שנפגע".
30. הנחת המומחה מטעם התובע כי כיוון הראש של הגופה לא שונה על ידי מד"א בעת נסיונות ההחייאה - נחזית לי סבירה, כדבריו: "אין בידי תיאור של אנשי מד"א בדבר המיקום והתנוחה המקוריים של הגופה, אך ניתן להניח שכיווני הראש והרגליים המצולמים, זהים למקוריים" [בעמ' 5 לחוות דעתו].
31. המומחה מטעם הנתבעות הסתמך על צילומי חזית הקרונוע המעורב, אותו בדק לאחר שהוצג בפניו ע"י הממונה הארצי חטיבתי מיקור חוץ, חטיבת נייד [בתצהירו ובעדותו בבית המשפט בעמ' 66 לפרו' הדיון השני], ומוצא לפי הבדיקות שערך, ומנגנון הפגיעה בראש בלבד, מלמדים שהמנוח נפגע כאשר היה במצב סטטי, כשראשו צמוד לפס המסילה ולא בזמן שהיה במצב עמידה כטענת התובע.
32. המומחים נחקרו לפניי ארוכות לגבי כל מונח של סיווג כתמי הדם ותצורתם המצופה, כל אחד - לפי הנסיבות שהוא משער שהיו באירוע הפגיעה. אך חקירותיהם לא הותירו אצלי רושם שיש בבחינת תצורות וכיווני כתמי הדם בבחינה של שנים לאחר המקרה (במגבלות של אבחון התצורות בשטח החצץ שמתחת לגופה שהוזחה טרם הצילומים), כדי להפקיע את התרשמותי ממכלול הראיות בענייננו, שיכולים היו להיות מספר אופני ומנגנוני פגיעה במנוח, שיכולים היו להביא למצב ולאופן התנוחה שבו נמצאה גופת המנוח בעת שנמצאה לאחר עצירת הרכבת, בקירוב.
33. לא אכנס לטענות הדדיות של הצדדים לגבי נסיון, השכלה ומקצועיות המומחה מטעם הצד שמנגד בתחום הפורנזי של ניתוח כתמי דם. מדובר בכל מקרה בעדות סברה, שבנסיבות של הראיות עליהן הסתמכו המומחים - איננה יכולה לשנות מהעובדה שהנתבעות לא הרימו את הנטל להוכיח שמדובר במעשה מכוון.
34. אזכיר כי, כאמור, אין לנו עדות ברורה ומסודרת לגבי כתמי הדם מהשטח באיזור אירוע הפגיעה, להוציא - תמונות של הגופה עצמה וסביבותיה הממש קרובים. אזכיר כי צוות הרכבת לא מצא סימני דם על הרכבת. ואזכיר כי גם אם יכול שכתמי הדם "מספרים סיפור" של פגיעת רכבת במנגנון פגיעה במנוח כשהוא במצב סטטי מאוזן בעיקר בראשו, אין בכך כדי לבסס שהנסיבות שמתאר נהג הרכבת הם הנסיבות בהן ארעה התאונה או ששניות בודדות טרם פגיעת הרכבת שבלמה היה המנוח במצב דינמי. מכל מקום  - אין בכך לבסס שבעת הפגיעה על ידי הרכבת שבסופו של דבר – בלמה, שכב התובע על המסילה מתוך נכונות וכוונה להתאבד.
35. כפי שיובהר בפרק הנזק והפיצוי, מונה בנדון מטעם בית המשפט מומחה רפואי בתחום הפסיכיאטריה למתן חוות דעת פסיכיאטרית לענין מצבו הנפשי של המנוח ולענין נכותו – טרם אירוע המוות. אין מדובר בראיה ישירה, אלא בעדות סברה. מכל מקום, לענין נסיבות אירוע הפגיעה של התובע שגרמה למותו, אבהיר כי גם אם מחוות דעת המומחה הרפואי ומהתשובות לשאלות ההבהרה שנתן - עולה כי המנוח לקה בשנים טרם אירוע הפגיעה בנכות נפשית צמיתה ומשמעותית, עם נטייה לאובדנות, אין בכך כדי לבסס ממצא לפיו מעשיו ביום בו נקפדו חייו היו תחת נחישות או אף רצון להתאבד, לשלוח יד בנפשו; לרבות - בשניות בהן נפגע על ידי רכבת (או רכבות).
36. יובהר, כי גם אם המומחה מצא לציין בתשובה לשאלת הבהרה מטעם הנתבעות (בתשובה לשאלה לגבי כושר השיפוט והרצון של המנוח עובר לתאונה), בין היתר, כי "הערכתי את מצבו הנפשי עובר לתאונה כמי שנמצא בדיכאון נמשך שככל הנראה הוביל למעשה האובדני" (ציון שהוא, לכאורה, חוות דעת בשאלה שלא נתבקש בכתב המינוי להתייחס אליה), אין בכך לשנות מקביעותי בנדון, לפיהן, התאבדות - לא הוכחה.
37. כפי שהצבעתי לעיל, עיון בפסיקה הרלוונטית מעלה כי, עצם העובדה שהנפטר בפגיעה מרכב נוסע (בעיקר – רכבות) שנסיבותיה או סיבותיה לא ברורות, לוקה במחלקה נפשית, לרבות – מחלה שמערבת נטייה לאובדנות, איננה מכתיבה אוטומטית שהפגיעה היתה התאבדות. הפסיקה מציבה נטל של "דווקנות" בהקשר זה, עד כדי כך שבפסקי הדין מקפיד בית המשפט לבדוק – האם עולה מאופי פעולות הנפטר האחרונות טרם המפגש עם הרכב עולה אישוש להתאבדות; האם מדובר בפעולה אקטיבית אחרונה שמפגינה  בעליל "התעקשות" - להיפגע בפגיעה קטלנית [ראה: ענין צייכר וענין פלונית נגד מגדל]; מה, שכאמור - לא הוכח בענייננו כאמור.

ה.        הנזק והפיצוי

נכותו הרפואית של המנוח אילמלא התאונה

1. כאמור, לבקשת הנתבעת מיניתי בתיק זה מומחה רפואי בתחום הפסיכיאטריה, פרופסור אבי בלייך, לחוות דעתו לגבי מצבו הנפשי של המנוח בשנים שקדמו לאירוע המוות, לרבות מהי הנכות הרפואית הצמיתה שיש לייחס למנוח טרם התאונה, וללא קשר אליה; וכן – לגבי מגבלות תפקודיות בגין נכותו הנפשית, ככל שתמצא, ועלות טיפולים רפואיים לאורך השנים, אילמלא התאונה.
2. בחוות הדעת הפסיכיאטרית שנתן, הסתמך המומחה, על פי הוראותי על המסמכים הבאים: על מסמכים מתיקו הרפואי של המנוח, לרבות - מתקופת השירות הצבאי; על הערכה פסיכיאטרית במלר"ד כתשעה חודשים טרם אירוע הפגיעה (שלהלן יקרא: "התאונה"); על כל התצהירים והעדויות שהוצגו בנדון למומחה בהתאם להוראותי: של נהג הרכבת, של העד שראה את המנוח רץ, של אמו של המנוח, של האח של המנוח המתגורר בחו"ל, של הדוד של המנוח, אישור היעדר עבר פלילי, ונוסח ספר שעדי התובע הצהירו שהוצא מאוחר למותו – משיריו (להלן: "ספר השירים").
3. בעקבות חוות הדעת הציגו הצדדים למומחה שאלות הבהרה עליהן השיב.
4. במסגרת חוות הדעת תיאר המומחה את ילדותו של המנוח ואת לימודיו וציין כי המנוח לא ניגש לבגרויות. לפני גיוסו לצבא עבד המנוח במלצרות. עוד נכתב בחוות הדעת כי בקיץ 2010 התגייס המנוח לצבא עם מוטיבציה לשירות קרבי, אך עקב בעיות רפואיות לא יכול היה לשרת שירות קרבי והופנה לתפקיד אחר.
5. בחוות הדעת ציין המומחה לגבי שירותו הצבאי של המנוח, בין היתר: "... נשפט לכלא ולמעשה מרבית תק' שרותו היה בכלא. הופנה למסלול של 'מאבטח מתקנים' והחל לבטא איומים אובדניים. הוחלט לשחררו מהשרות בגין 'הפרעת הסתגלות עם קשיי תפקוד חמורים'... 'עם קווים אנטי סוציאליים, ואינו מתאים לשירות.' עוד תואר כ'חייל עם התנהגות אימפולסיבית, נפקדויות, שימוש לרעה בנשק, איומים על פגיעה באחרים עם הנשק, אלימות חריפה ללא חרטה..'". הוא שוחרר מהשרות במחצית שנת 2011 (כשנה לאחר גיוסו).
6. בהמשך חוות הדעת כתב המומחה: "ביום ה [כתשעה חודשים טרם מותו] הובא ע"י אביו לחדר מיון בהדסה עין כרם. על פניו במצב בלבולי חריף ('שאל אנשים מי אני, איפה אני, נראה אבוד...' לא דיבר עם אביו שהגיע לקחתו מהמקום בו נמצא)... בקבלתו למיון: אינו מדבר, אינו מגיב להוראות רזה מאוד...'. לדברי האב: שוחרר מהצבא לפני כשנה וחצי בשל 'חוסר התאמה', לא הסתדר שם. באופן כללי מתקשה להסתדר במסגרות ומתקשה להסתדר עם אנשים. מאז השחרור החליף מס' מקומות עבודה במלצרות, כל פעם עזב כי לא הסתדר. סגור מאוד ולא הסביר לאביו בדיוק מדוע (עזב). מזה שבועיים חלה החמרה במצבו, עזב את מקום העבודה האחרון, מאז לא יצא מהבית, ממעט באכילה, ירד משמעותית במשקל לאחרונה. שוכב כל היום במיטה, אינו ישן בלילה, לא מספר מה עובר עליו. לדברי חבריו: בשבועות האחרונים מרגישים שהוא שונה ממה שהיה קודם. שוללים שימוש משותף בסמים, אך יכול להיות שלקח ולא יודעים. לדבריו: פעם אחרונה השתמש בחשיש לפני כחודש, ובסמי הזיה לפני כשנה. קיבל זיפרקסה (נוגד פסיכוזה) 5 מ"ג וישן. למחרת חזר לדבר ולתקשר. בבדיקה בלט מצב רוח דכאוני... בוכה כשמדבר על התחושות שלו. בתוכן, דראליזציה ודפרסונליזציה (מרגיש מוזר, לא חד, העולם בחוץ לא קשור לעולם שלו). דלוזיות סומטיות- מרגיש שהלב והראש מנותקים. התמצא בזמן ובמקום. שיפוט לקוי, תובנה חסרה. שולל מחשבות/תכנית אובדנית ('אין סיכוי שאני אתאבד אם ארגיש שאני בסכנה אאשפז את עצמי'). בדיקה נוירולוגית, כולל CT מוח ו-EEG היו תקינים. אובחן עם אפיזודה פסיכוטית (ראשונה בחייו) ואבחנה מבדלת בין הפרעה אפקטיבית ופסיכוטית. הומלץ על המשך אשפוז לצורך אבחון וטיפול. אך הוא סרב בכל תוקף. בהיעדר אינדיקציה להוראת אשפוז (מסוכנות מידית) שוחרר להמשך מעקב רופא משפחה ומרפאה לברה"נ במקום מגוריו. הדוד אחי האב ([שמו]) בעדות שניתנה אחרי האירוע: ' מאז שוחרר מהצבא הוא בסוג של דיכאון, לא מרבה לדבר אתנו. רוב היום מסתגר בחדר. סדרו לו כמה פעמים עבודות. טס אפילו לאחיו ב[שם עיר באירופה] לנסות לעבוד אבל התייאש וחזר. כל מני עבודות מזדמנות, מלצר, מוכר בקניון. היה עובד שבוע במקום אחד ועוזב. היה יוצא מהבית לבד לשעתיים וחוזר. לא יודע שהיה בטיפול אצל רופא מסוים'...".
7. בהמשך חוות הדעת תחת תת-הכותרת 'דיון וסיכום', רשם המומחה בין היתר: "המנוח מתואר משחר נעוריו עם קשיים בלימודים ועם קשיי הסתגלות למסגרות חינוכיות. קשיי ההסתגלות באו לביטוי בקשיים לקבל סמכות ואת דרישות המסגרת; באלימות ותוקפנות כלפי ילדים אחרים; ובהתנהגויות עברייניות (קטטות, גניבות, צריכת סמים, הימורים)... ברקע צויינו, בין השאר, התנהגות אימפולסיבית בולטת וקווים אנטי סוציאליים. ניתן להעריך שחווית הכישלון הקשה מהשרות הצבאי ליוותה אותו בהמשך אחרי השחרור מהצבא. מתיאורי האב והדוד ניתן ללמוד על קשיי הסתגלות נמשכים למסגרת האזרחית. לא הצליח להתמיד במקום עבודה; תואר כסגור וממעט לדבר ולשתף; הרבה להסתגר בחדרו ולשכב במיטה; מיעט לאכול וירד במשקל; התקשה לישון בלילה. כל אלה עשויים להיות ביטויים של מצב דיכאוני נמשך... לסיכום: בהסתמך על המתואר אני יכול להעריך כי בתקופה שקדמה למותו, היה המנוח שרוי במצב של דיכאון מתמשך (יתכן אף עם מאפיינים פסיכוטיים)...".
8. בעקבות חוות הדעת הפנו הצדדים למומחה שאלות הבהרה אשר בעקבותיהן נתן המומחה השלמה לחוות הדעת. בהשלמה זו קבע המומחה, בין היתר:

"א. מצבו הנפשי של המנוח בשנים שקדמו לאירוע המוות: המנוח התאפיין מנעוריו בהפרעות התנהגות עם אימפולסיביות, תוקפנות וקווים אנטי – סוציאליים, ועם קשיי הסתגלות ניכרים למסגרות שונות (חינוך, צבא ותעסוקה). בנוסף לכך, הערכתי שבשנתיים שקדמו למותו (מאז שחרורו המוקדם מהשירות הצבאי) סבל מדיכאון מתמשך.

ב. האם יש לייחס למנוח נכות צמיתה בתחום הנפשי – טרם מותו: להערכתי כן. בשל הפרעת אישיות (עם המאפיינים המתוארים) ובשל הפרעה דכאונית בשנתיים שקדמו למותו. אני מעריך את חומרת הנכות הנפשית במהלך השנה שקדמה למותו ב 40%... המנוח לא גילה מודעות לבעיות הנפשיות. לא כל שכן, היענות לטיפול בהן" (ההדגשות בקו – הוספו).

9. התובע הציג למומחה שאלות הבהרה משלו, ובהן, בין היתר, ציין כי בשלוש השנים שקדמו למותו כתב המנוח שירים, כאשר עשרה מהם נכתבו בשנת 2013 בה נפטר. התובע שאל את המומחה, בין היתר: "א. האם נכון כי מהשירים עולה תמונה של אדם אופטימי? ב. האם העובדה כי מרבית השירים נכתבו כמפורט לעיל בשנתיים שקדמו למותו למועד התאונה לא עומדת בסתירה לקביעתך כי המנוח סבל בשנתיים שקדמו למותו מהפרעה דכאונית?".
10. בתשובת המומחה לשאלות ההבהרה מטעם התובע, קבע המומחה בין היתר: "2. לא אעסוק בפרשנות לשירים. הערכתי התבססה על מידע מתועד. ולא רואה כל סתירה...
11. המידע המפורט על המנוח (ובכלל זה גם התנהגות עבריינית בעברו) ניתן ע"י המנוח עצמו במפגשים חוזרים עם אנשי מקצוע, המתועדים בתיק הרפואי בעת שירותו הצבאי...".
12. הצדדים לא מצאו לזמן את המומחה למתן עדות בחקירה על חוות הדעת שנתן בנדון; זאת, למרות שלתובע טענות או תלונות לגבי התנהלות המומחה מול הצדדים בהקשר של המתנה למענה לשאלות שהציג לצדדים או הסתמכות יתר על עדויות מסוימות.
13. גם לגופו, אינני מקבל את הסתייגויות התובע מבחירות המומחה בהתנהלותו כמשמעותיות לענייננו. כפי שמפנות הנתבעות, התובע הוא זה שבחר אלו עדים מהמשפחה יזומנו למתן עדות ואלו לא (למעט – הדוד, שזומן מטעם הנתבעות). הסברי התובע בדיעבד מדוע חלק מהם שבמקור הוזמנו להעיד לא התייצבו, אין בהם כדי להסביר מדוע בסופו של יום לא עמד על העדתם.
14. אפנה לכך שלשאלת הבהרה מטעם התובע הטוענת להסתמכות המומחה דווקא על תיאורי האב והדוד בנוגע למצבו של המנוח עובר לתאונה, תוך התעלמות מתיאורי האם והאח הגדול, השיב המומחה: "האם (ובמידה רבה גם הדוד) היו בחשיפה מתמדת למנוח בתק' שלפני האירוע. לא כך האם והאח המתגורר בחו"ל. כמובן שלקחתי בחשבון את כל המידע". לשאלה נוספת מטעם התובע על מה מבוססת קביעתו לענין התנהגות עבריינית של המנוח בעברו, הסביר המומחה שהתנהגות עבריינית, ייחס המנוח לעצמו בשיחות במפגשים חוזרים עם אנשי מקצוע. עוד אפנה לכך שמעדות האם לפניי עולה כי המנוח עבר לגור עם אביו מספר שנים טרם התאונה, וכי דודו של המנוח כן הכיר אותו היטב; האם גם לא ידעה על פניית המנוח לקב"ן בצבא [עמ' 28, 35 ו-50 לפרו'].
15. מכל מקום, בנסיבות ענייננו, לאחר שהתרתי לצדדים להציג למומחה תצהירים שהוגשו מטעם התובע ועדויות עדי התובע לפניי, גם אינני מקבל את טענת התובע שבנסיבות היה על המומחה ליזום בירור עובדות בשיח ישיר עם בני המשפחה. לאחר שהמומחה נשאל, כאמור, שאלות הבהרה חוזרות, אינני מקבל כי בנסיבות ענייננו ניתן לתקוף את חוות דעתו בסיכומים - בטענות שלא עומת מולן.
16. כעולה מכל האמור לעיל, אני מוצא לקבל את חוות הדעת של המומחה בעניין שיעור הנכות הרפואית שיש לייחס למנוח עובר לתאונה - 40%, והואיל ובחלק הדיכאוני היתה קיימת אצל התובע כבר משך כשנתיים טרם התאונה, אני מייחס אותה להמשך חייו, אילמלא התאונה.
17. אשר על כן, אני קובע כי הנכות הרפואית שיש לייחס למנוח טרם מותו הינה בשיעור 40% בגין הפרעת אישיות (עם מאפיינים של הפרעות התנהגות וקשיי הסתגלות למסגרות) והפרעה דיכאונית, וכי היא הנכות שהיתה ממשיכה ללוותו בחייו, אילמלא נקטפו חייו, בתאונת הדרכים בענייננו.

בסיס השכר שיש לייחס למנוח והפסד ערך החיסכון מהשכר "בשנים האבודות"

17. התובע טוען בסיכומיו כי יש לקבוע את בסיס שכרו של המנוח לפי השכר הממוצע במשק.
18. הנתבעות מפנות לכך שהתובע לא צירף תלושי שכר או אסמכתאות באשר לעבודת המנוח. בנוסף לכך, מצביעות הנתבעות על כך שהמנוח לא התמיד בעבודה מעבר לשלושה חודשים ועבר בין עבודות מזדמנות, וכן - היה שרוי בדיכאון. עוד טוענות הנתבעות כי מהראיות עולה כי למנוח היו קשיים בתחום הלימודי, וכן כי לא גילה הענות לפנות לטיפול בבעיותיו הנפשיות. הנתבעות טוענות כי אף אם המנוח היה משתלב בשוק העבודה שכרו לא היה עולה על 2,500 ₪ לחודש.
19. אפנה לכך שבתגובה לשאלה בכתב המינוי : מה היו המגבלות התפקודיות של המנוח לולא אירוע המוות, השיב המומחה: "קשיים מוכחים ביכולת הלימודית/הכשרתית וביכולת להשתלב בתעסוקה נמשכת. ניתן להניח גם קשיים בתחום הבינאישי, משפחתי וחברתי". ובתגובה לשאלה: האם היה המנוח זקוק לטיפולים רפואיים בגין נכותו, ואם כן איזה טיפולים ומה עלותם, השיב המומחה: "המענה כאן הינו בתחום הנפשי (תרופתי, שיחתי) אך לדעתי הינו תיאורטי, המנוח לא גילה מודעות לבעיותיו הנפשיות לא כל שכן, היענות לטיפול בהן". תשובות שיש בהן הערכה שהסיכוי התיאורטי להטבה משמעותית במצבו, לו חיי, איננו גבוה.
20. בתי המשפט דנו בסוגיית הנזק עבור קטינים וצעירים בתחילת דרכם בשנים האבודות. בעניין ע"א 10064/02 "מגדל" חברה לביטוח בע"מ נ' רים אבו חנא, פ"ד ס (3) 13, סקר כב' השופט ריבלין את הגישות השונות, כפי שבאו לידי ביטוי בבית המשפט העליון, באשר למהות ולעוצמת הראיות המצדיקות סטייה מחזקת השכר הממוצע במשק:

"השופט גולדברג סבר כי נדרשים נתונים שיש בהם כדי להעיד בוודאות קרובה על מקצועו העתידי של הקטין אלמלא התאונה (ע"א 1027/90 כלל נ' אליס) [פורסם בנבו]. השופט ד' לוין סבר כי קיומו של "נתון ספציפי נוסף" בדבר "...כושר אינטלקטואלי בולט או נטייה בולטת לתחום תעסוקה או אמנות מחד גיסא..." עשוי להביא לתיקון החישוב על דרך של אומדן גלובלי (ע"א 778/83 בעמ' 633). השופט אור הביע עמדה מרחיבה יותר. לשיטתו, די ב"נתונים מיוחדים הנוגעים לנפגע שלפניו, שיש בהם כדי לסייע, ולו כללית, להעריך את כושר השתכרותו הצפוי בשונה מהשכר הממוצע במשק" כדי שיהיה ראוי לסטות מן השכר הממוצע במשק (ע"א 92/87 דנן נ' חודדה בעמ' 607). ובמקום אחר הבהיר כי "בהערכת הפיצויים בנזיקין לגבי תקופה שבעתיד לוקחים אנו בחשבון גם אירועים אשר יש סיכוי שיתרחשו בעתיד, אפילו אין הסיכויים מגיעים כדי יכולת לקבוע את הדבר כעובדה לפי מידת ההוכחה הנדרשת במשפט אזרחי..." (ע"א 7358/95 הסנה נ' צוקרמן, [פורסם בנבו] בפסקה 7).

...

ככל שאדם מתבגר נצברים נתונים על לימודיו, תחביביו, כישוריו, התמדתו בדרך מסוימת וכיוצא באלה. לאור הנתונים הללו עשוי להתפזר הערפל בדבר פוטנציאל השתכרותו העתידי של הקטין. ממילא האפשרות לסטות מן ההנחה העובדתית מסתברת יותר ככל שגילו של הקטין מתקרב יותר אל עבר תום תקופת הקטינות ותחילת תקופת העבודה, אלא שגם אז, ככלל, אפשרות הסטייה נמוכה היא.

...

לעתים יש נפקות לנתונים קונקרטיים בנוגע לנפגע הקטין – כישוריו, השכלתו, מאווייו כפי שבאו לידי ביטוי עד מועד אירוע הנזק. אלה, בתורם, עשויים להצדיק סטייה מהשכר הממוצע במשק. במיוחד כך לעניין סטייה כלפי מעלה.

...

לדעתי, ראיות ואינדיקציות לגבי הנפגע הקטין יאפשרו לסתור את החזקה בדבר השכר הממוצע במשק – לכאן או לכאן – רק במקום בו יש להן משקל רב והן מלמדות בהסתברות גבוהה כי הקטין אמנם היה משתלב בעתיד במקצוע מסוים (או, לחילופין, כי היה מתקשה למצוא לו מקום בעבודה מכניסה). אכן, בנטיות, כישורים ושאיפות בעלמא לא בהכרח סגי... ; המציאות מלמדת כי לרוב יקשה לצפות מה ילד יום והאם ישתכללו הנטייה, השאיפה והכישרון של הקטין לכלל רכישת מקצוע בעתיד; ומנגד, לא אחת קטינים שיודעי-דבר אינם חוזים להם גדולות, פורחים להם ומשגשגים. על כן, נדרשים נתונים מיוחדים לגבי הקטין הספציפי, המוציאים אותו, בהסתברות גבוהה, מגדרי החזקה" (ההדגשה בקו – הוספה).

21. בעניין ע"א 10990/05 פינץ נ' הראל, פ"ד ס"א (1) 325  (להלן: "עניין פינץ") קבע בית המשפט העליון חזקת שכר ממוצע במשק לצעירים בתחילת דרכם ולקטינים. עוד נפסק כי חזקת השכר הממוצע במשק וחזקת החיסכון של 30% - הן חזקות הניתנות לסתירה, אך זאת "בהתקיים, במקרה מסויים, נסיבות ספציפיות המצדיקות זאת" (סעיף 10 לפרשת פינץ).
22. מנסיבות ענייננו עולה כי למנוח היו קשיים לימודיים ושל השתלבות במסגרות שונות. בנעוריו היה המנוח מעורב בקטטות ובשימוש בסמים שונים; עם זאת – לא נמצא שיש לו רישום פלילי כלשהו. המנוח התגייס במחצית שנת 2010, כעבור כשנה, בגיל 19 ושוחרר משירות צבאי עקב הפרעות הסתגלות. עוד עולה, שמיום שחרורו של המנוח מהמסגרת הצבאית ועד למותו - לא התמיד בעבודה במקומות עבודה, והחליפם בתוך מועדים קצרים.
23. בנוסף לכך, אין להתעלם מהעדויות באשר למצבו של המנוח עובר לתאונה ומחוות הדעת של המומחה שהעריך כי בתקופה עובר לתאונה היה שרוי המנוח בדיכאון מתמשך, כאשר לא עולה מהמסמכים הרפואיים כי טיפול בבעיותיו או היה מודע להן.
24. בהתחשב בהוראות הדין, כאמור, ולאור הראיות שהוצגו בנדון לפניי, לרבות הנכות הרפואית שמיוחסת לתובע, כאמור, ומה שניתן ללמוד מ"סיפור חייו", כפי שהחל בשנים שקדמו למותו, אני מוצא כי יש לסטות בענייננו מן החזקה של השכר הממוצע במשק, ולהעמיד את בסיס שכרו של המנוח לעבר על שכר מינימום (בערכיו כיום), ואת בסיס שכרו של המנוח לעתיד על שיעור שני שלישים (66.6%) מן השכר הממוצע במשק; זאת - באשר מצאתי כי יש לייחס לתובע, אילמלא התאונה, קשיי תפקוד במהלך חייו הפוגעים ב-40% מכושר עבודתו.
25. אציין כי בקביעת שיעור השכר החודשי של המנוח משך כ-45 שנה, לו היה חיי, מדובר בהערכה הנשענת על שיקול הדעת והאומדנא, בין היתר, תוך איזון בין ההנחה שנכותו הרפואית של המנוח לא היתה מובילה להתאבדותו במהלך 45 שנות העבודה שהיו לפניו במועד מותו, למול – ההנחה שנכותו הרפואית תקשה עליו להשתכר למחייתו, מה שמתבטא בבסיס השכר שיש לקבוע למנוח.
26. לעניין הפעלת שיקול הדעת בנסיבות מקרה כזה, נכון להפנות לקושי עליו מצביע כבוד השופט מ' חשין ז"ל, לגבי עצם חישוב פיצויים לעתיד בענין ע"א 2061/90 מרצלו נ' מ"י, פ"ד מז (ח) 802, 822 (01.03.93): "אכן בחישוב פיצויים בגין הפסד כושר השתכרות לימים יבואו, נדמה אנו בעיננו כמו היינו מהלכים בארץ הפלאות של עליסה, ארץ בה ניחושים והשערות הן עובדות, ותקוות ומשאלות לב הן מציאות. הנטל עלינו לגלות את צפונות העתיד - עתיד שיהיה ועתיד שלא יהיה - ואנו לא נביאים".
27. למול טענת הנתבעות בסיכומיהן, שבנסיבות, יש לייחס למנוח כושר השתכרות שמוביל להכנסה של כ-2,500 ₪ בלבד, לו המשיך בחייו, אציין כי אמנם המנוח בענייננו החל את "סיפור חייו", אך, לדאבון הלב, חייו קופדו בגיל צעיר כזה שגם מקשה לגזור מהסיפור שהחל להכתב את שיעור סכומי השתכרות שהיו צפויים לו ב-45 שנות עבודה שלפניו.
28. במקרים בהם בשל אופיה הקשה של התאונה נמנעת מבית המשפט האפשרות לבחון את השפעתה על התובע בתקופה שבין מועד קרות התאונה למתן מועד מתן פסק הדין, קיימת נטייה בפסיקה לעשות שימוש בחזקות שיבטיחו שהפיצוי שייפסק לא יפגע בצד שנפגע בתאונה. כך, במקרה שבו צעיר בן 24 נפגע בשתי תאונות דרכים שגרמו לו לנזק גוף שהגיע ל-60% נכות, קבע לו בית המשפט בסיס שכר בגובה שכר מינימום בסך 5,300 ₪, אף שהצעיר התפרנס עד לתאונות מעבודות מזדמנות - בשכר שהוא נמוך ביותר, ושנתוני יכולתו נקבעו כדלים ביותר (לרבות - רמה שכלית שמקבילה לרמת פיגור) [בענין ת"א (המחוזי ב-חי') 22084-11-12 פלוני נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ ואח' נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ ואח' (פורסם 31.10.18).
29. השכר הממוצע במשק ברוטו המשמש עדיין את בתי המשפט מאז מגפת הקורונה להערכת וחישוב הנזק העתידי במקרה של פגיעה בקטין, עומד על סך של 10,582 ₪ לחודש - ברוטו. כך שהנטו המהווה לענייננו את בסיס שכר של המנוח לחודש הוא סך של 9,771 ₪ (לפי השכר הממוצע במשק הידוע במרץ 2020, ובהתחשב ב2.25 נקודות זיכוי). 60% מתוך שכר זה מסתכמים לסך חודשי של: 5,862 ₪; ובעיגול – 6,000 ₪.
30. אם כן, בנסיבות של תיק זה אני מוצא להעמיד את בסיס השכר החודשי של המנוח אלמלא מת בתאונה – לעבר (היינו – ממועד התאונה ועד היום), על סך 5,300 ₪, ולעתיד – על סך 6,000 ₪ לחודש.
31. ממועד התאונה, 3.6.13, ועד להיום - חלפו 107 חודשים. אם כן, הפיצוי בגין הפסד ערך החיסכון מהשכר "בשנים האבודות" לעבר הינו סך של 170,130 ₪ [5,300 ₪ * 30%* 107 חודשים = 170,130 ₪].
32. לפי חישוב של 30% מבסיס שכר 6,000 ₪ מהיום ועד להגיעו של המנוח לגיל 67, גיל הפרישה הידוע כיום (כ-36 שנים), הפיצוי בגין הפסד ערך החיסכון מהשכר "בשנים האבודות" לעתיד - הוא סך של 475,161 ₪ [263.9785* 30%* 6,000 ₪ = 475,161 ₪].
33. אשר על כן, הפיצוי בגין הפסדו ערך החיסכון בשכר המנוח "בשנים האבודות" (לעבר ולעתיד - יחדיו), עומד על סך 645,000 ₪ [645,291 ₪ בעיגול].
34. אזכיר כי לפי הדין אין להוסיף לסכום זה הפסדי הפרשות לפנסיה.

הוצאות קבורה ומצבה

35. הנתבעות מפנות לכך שלא צורפו קבלות בעין, וטוענות כי קיימת חזקה כי הוצאות אלה כוסו ע"י המל"ל בתשלום 9,000 ₪, ולתובע לא נגרם נזק בגין ראש נזק זה.
36. התובע מפנה בסיכומיו לתחשיב הנזק שהוגש מטעמו בנדון, שם טען לפיצוי בסך 20,000 ₪ בראש נזק זה. עוד ציין התובע, כי משפחת המנוח היא משפחה מסורתית ומקובל להגיש למבקרים בשבעה סעודות קלות.
37. סביר להניח כי אם המנוח נשאה בהוצאות מסוימות בהוצאות קבורתו של בנה המנוח לרבות - בהוצאות הקמת המצבה, ולכן גם אם לא נשתמרו קבלות ובהתחשב בחובת הקטנת הנזק, אני מוצא לפסוק פיצוי גלובאלי בסך 5,000 ₪ בראש נזק זה.

כאב וסבל

38. לפי הנתונים הרלוונטיים של המנוח הפיצוי לפי דין בראש נזק זה הוא 50,000 ₪ [25% מסכום המקסימום שבחוק, בנסיבות - 50,291 ₪; בעיגול – 50,000 ₪].

סיכום הפיצויים וההוצאות

39. מצאתי לקבל את התביעה, כך שהסכום שישולם לתובע כפיצויים בנדון, יעמוד על סך של 700,000 ₪, הוא סכומם של הפיצויים בראשי הנזק השונים, כדלקמן:

• א. הפסד ערך החיסכון בשכר "בשנים האבודות" 645,000   ₪
• ב. כאב וסבל                                     50,000     ₪
• ג. הוצאות קבורה ומצבה                         5,000       ₪

סך הכל הפיצויים:                                 700,000   ₪ 

40. לפי המסמכים שמציג התובע, הוצאותיו בגין עלות שכ"ט המומחה ושכר העדים מסכם בסך 14,510 ₪, כמבפורט בסעיף ד'א' לסיכומים מטעמו [המפנה לאסמכתאות המתאימות].
41. בנסיבות תיק זה, אני מקבל את טענת התובע (המפנה להחלטות ועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין), כי שכר טרחת עורכי הדין שיש להורות להחזיר לתובע בעקבות קבלת התביעה, אמור לשקף את העובדה שהושקע מטעם התובע עמל גם לצורך קבלת עמדתו בהכרעה במחלוקת המקדמית – האם בכלל התיק נכנס לגדרו של חוק הפיצויים.

אשר על כן, אני פוסק כי:

התביעה הנדונה מתקבלת כך שהנתבעות ישלמו, ביחד ולחוד, לתובע – פיצויים בסך של 700,000 ₪.

 

עוד ישלמו הנתבעות, ביחד ולחוד,  לתובע - החזר שכר טרחת עורך דין בסך של 163,800 ₪, וכן – החזר הוצאות התובע בסך 14,510 ₪ (כנגד אסמכתאות מתאימות) והחזר האגרה ששילם בנדון.