בתביעות מכח חוק הפיצויים לנפגעי תאונת דרכים, התובע אינו רשאי לצרף לתביעתו חוות דעת רפואית להוכחת נכותו. הדבר מהווה חריג לכלל הקובע כי תובע המבקש להוכיח דבר שברפואה צריך להוכיח זאת באמצעות חוות דעת רפואית אותה עליו להגיש ביחד עם תביעתו (תקנה 127 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984).
לפיכך, נפגע תאונת דרכים, המגיש תביעה לפיצוי בגין נכות, חייב לפנות כבר עם הגשת תביעתו בבקשה לבית המשפט שמנה לו מומחים רפואיים בהתאם לפגיעות שנגרמו לו בתאונת הדרכים, וזאת לצורך קביעת דרגת נכותו.
ככלל, לבית המשפט נתונה סמכות רחבה ביותר להחליט בבקשה למינוי מומחים, כאשר עליו לאזן בין אינטרסים מנוגדים: מחד, החשש מחסימת דרכו של התובע להוכיח את נכויותיו, מנגד, החשש שהתובע יעשה שימוש גורף ומוגזם באפשרות למנות מומחים.
על האיזון שנדרש מבית משפט בנוגע למינוי מומחים עמד כב' השופט ריבלין (בת"א (ב"ש) 946/85 שטיין נ' שטיין):
"מקום שבית המשפט מתבקש להורות על מינוי מומחה רפואי או מומחים רפואיים עליו להביא בחשבון החלטתו שיקולים אחדים ובהם שיקולים סותרים: מן הצד האחד, ספק אם יכול בית המשפט וצריך-על פי סיכום המחלה המובא לפניו, ובטרם הוחל בשמיעת הראיות במשפט-לתחום מראש את גדר פגיעותיו הגופניות או הנפשיות של התובע. החלטה שלא למנות מומחה בתחום רפואי כלשהו-אך ורק בשל שפגיעה מסוג מסוים אינה מוצאת ביטוי מפורש בתעודה הרפואית-עלולה לגרוע מסיכויי התביעה להוכיח פגיעה קיימת. מן הצד האחר קיים תמיד החשש כי התובע יעשה שימוש גורף ומוגזם באפשרות למנות מומחים בתחומי הרפואה השונים".
פתרון חלקי ניתן בתקנות אשר בעבר חייבו את התובע להפקיד בבית המשפט פיקדון בסכום שנקבע על ידי בית המשפט, וזאת לצורך הבטחת שכר המומחה (תקנה 7 לתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מומחים) התשמ"ז 1986) (להלן: "תקנות המומחים").
מצב זה יצר בעיה שכן, תובע אשר נפגע בתאונה, דבר שעל פי משליך על יכולתו להשתכר ונמצא גם כך במצב מורכב (התמודדות עם הפגיעות, הטיפולים והנכות), נדרש להפקיד אלפי שקלים בעבור כל מומחה, דבר שהקשה מאוד על התובעים ומנע מהם לממש את זכותם. לכן, ומתוך הכרה בקושי זה נהגה בבתי המשפט פרקטיקה בה הליך המינוי נעשה שלא ברוח התקנות ובניגוד לכוונת המחוקק. כך בתי המשפט הטילו על פי רוב את חובת התשלום הראשונית למומחה על חברות הביטוח כמימון ביניים, כשבסופו של הליך, אם אכן קבע המומחה כי נותרה לתובע נכות נשאה חברת הביטוח גם במימון הסופי של שכר טרחתו.
פסק דינו של בית המשפט העליון בעניין "ביטוח חקלאי נ' ד"ר טטיאנה וסילבסקי (רע"א 4915/08) הביא לסערה של ממש ולמהפכה בגישת בתי המשפט. בפסק דין זה של בית המשפט העליון ציין כבוד השופט ריבלין, בהערת אגב, כי אכן הפרקטיקה שהונהגה על ידי בתי המשפט הינה מנוגדת לכוונת המחוקק. עד מהרה עטו חברות הביטוח על אמרה זו כמוצאות שלל רב, ומיום פרסום פסק הדין התנגדו נחרצות לשאת במימון עלויות המומחים תוך ציטוט פסק הדין.
כתוצאה מכך, שוב נותר התובע כשידו על התחתונה ונאלץ לעיתים לוותר על מינוי מומחה רק בשל מחסור כיס.
בהתערבות לשכת עורכי הדין, שינה מחוקק המשנה את התקנות והעניק לבית המשפט שיקול דעת רחב בשאלה על מי תוטל חובת הפקדת הפיקדון להבטחת שכר המומחה. ועתה תקנה 7 (ב) לתקנות המומחים קובעת כי "בית המשפט או הרשם יורה לבעלי הדין או למי מהם, להפקיד סכומי כסף (...) כפיקדון להבטחת שכרו של המומחה".
בשולי הדברים נציין כי גם כיום ישנם שופטים הנוהגים לחלק בשלב הראשון את נטל שכר טרחת המומחים בין הצדדים ורק בשלב השני קרי במידה והמומחה קבע שאכן נותרה נכות, לחייב את חברות הביטוח לשלם לתובע גם את הוצאות שכר טרחת המומחה ששילם.
המידע האמור הינו תמציתי וכללי, ואינו מתיימר להוות תחליף לייעוץ או ליווי משפטי ספציפי, אשר מומלץ להסתייע בהם כדי להבטיח שמירה מלאה על זכויות המבוטח וקבלת הפיצוי והכיסוי הביטוחי המלא.
