שבר במרפק כתוצאה מנפילה בעת יציאה מרכב

תביעת התובע לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לו לטענתו כתוצאה מתאונת דרכים. בין הצדדים מחלוקת לגבי עצם אירוע התאונה ונסיבותיה וכן לגבי היקף הנזק.

רקע והמחלוקת בין הצדדים

1. התובע יליד 1952. לטענתו, ביום 25.2.2017 הוא נפגע כתוצאה מתאונת דרכים. לפי גרסת התובע, בתום נסיעה ברכבו שהוא "טנדר" מסוג טויוטה, לאחר שהחנה את הרכב בחצר ביתו, נפל תוך כדי ירידה מהרכב. כתוצאה מהתאונה נפגע התובע בידו השמאלית ונגרם לו שבר במרפק. התובע טוען כי הוא זכאי לפיצוי בגין נזקי הגוף שנגרמו לו, בהתאם לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: חוק פלת"ד).

2. הנתבעת מכחישה את עצם אירוע התאונה ודרך התרחשותה. לטענתה, התובע לא עשה שימוש כלשהוא ברכב המנועי, לא נפגע בנסיבות שמהוות תאונת דרכים, ופגיעתו, אם הייתה, לא קשורה לרכב המבוטח על ידה. במהלך הדיון, טענה הנתבעת כי התובע נפגע עת ירד ממחפרון אותו הוא מפעיל במסגרת עבודתו, אך הוא מנסה לייחס את פגיעתו לרכב, שאין חולק שמבוטח על ידי הנתבעת. כמו כן טוענת הנתבעת טענות במישור הנזק והיקפו.

3. לאור המחלוקות בין הצדדים נשמעו ראיות לאחר שהוגשו תצהירי עדות ראשית. התובע הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו (סומן ת/2); תצהיר מטעם בתו ג'ורג'ט (סומן ת/1); ותצהיר מטעם בנו (סומן ת/5). מצידה הגישה הנתבעת תיק מוצגים. בישיבה שהתקיימה ביום 11.11.2021 נחקרו המצהירים ובתום החקירות סיכמו הצדדים את טענותיהם בעל-פה. עת היא אפוא להכריע במחלוקות.

 

דיון והכרעה

4. לאחר שראיות הצדדים הונחו לפניי והאזנתי לסיכומי טענותיהם, הגעתי לכלל מסקנה שדין התביעה להתקבל. לנוכח כפירת הנתבעת בעצם אירוע התאונה, נכריע תחילה במחלוקת זו ולאחר מכן נעבור לדון בשאלת היקף הנזק.

אירוע התאונה ונסיבותיה

5. הראיות שהונחו לפניי מוליכות אותי למסקנה ברורה שיש לקבל את גרסת התובע. קבלת הגרסה העובדתית מוליכה למסקנה נוספת – כי האירוע המתואר על ידי התובע מהווה תאונת דרכים בגינה זכאי התובע לפיצוי. המסקנה ברובד העובדתי היא תולדה של מסכת הראיות שהציג התובע, אשר כוללת את עדות בנו שהגיע מיד לאחר התאונה והושיט לו עזרה, ואינדיקציות נוספות שיפורטו בהמשך.

6. התובע פירט בתצהירו (ת/2) את נסיבות התרחשות התאונה. לפי המפורט בתצהיר, ביום 25.2.2017, סמוך לשעה 15:00, בתום נסיעה ברכב הגיע לביתו והחנה את הרכב בחצר הבית. במהלך הירידה מן הרכב הוא פתח את דלת הנהג ביד שמאל, ותוך כדי תנועה סיבובית שנועדה להוציא את גופו מן הרכב, נתקלה רגלו השמאלית בכנף דלת הרכב וכתוצאה מכך הוא איבד שיווי משקל ונפל על ידו השמאלית. בעדותו הבהיר התובע כי כשהוא אומר כנף הוא מתייחס לחלק מן הדלת, "פינת הדלת" (עמ' 14, ש' 31 – כל ההפניות לפרוטוקול אלא אם צוין אחרת; ראו גם השרטוט ת/3). התובע המשיך ותיאר כי לאחר שנפל צעק וקרא לבני משפחתו לעזור לו. בנו אשר שהה בבית שמע אותו והגיע. התובע סיפר כי בנו עזר לו לקום, ליווה אותו בהליכה עד למרפסת הבית, ובהמשך הסיעו לקבלת טיפול רפואי.

7. התובע נחקר על תצהירו וניתן היה להתרשם כי לא היה בחקירה הנגדית כדי לפגום בגרסה שהועלתה בתצהיר. בעדות הוסיף ופירט התובע נתונים לגבי התאונה. התובע ציין כי התאונה אירעה ביום שבת לאחר חזרתו מקניות וסידורים ביישוב מגוריו (עמ' 14 ש' 22-20). התובע הבהיר כי רגלו נתקעה בחלק התחתון בפינה של דלת הרכב ואף ערך שרטוט שמבהיר את החלק בו נתקעה רגלו (וסומן ת/3). התובע נשאל בחקירתו הנגדית לגבי מנגנון ההיתקלות והנפילה והסביר כי רגלו נתקלה בכנף הדלת בהיותו בתנופת היציאה, כובד משקל גופו היה מחוץ לרכב, ותוך כדי מהלך הירידה הוא איבד שיווי משקל ונפל על היד (עמ' 15 ש' 33-26; עמ' 15 ש' 11-1). ההסברים שמסר התובע לגבי שלבי היציאה ונפילתו תוך כדי מהלך זה היו מהימנים.

8. הנתבעת מפנה לסעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות) ויוצאת מתוך הנחה כי מדובר בעדות יחידה שאין לה סיוע. כזכור, סעיף 54 לפקודת הראיות קובע כי אמנם קיימת אפשרות לפסוק במשפט אזרחי על פי עדות יחידה שאין לה סיוע, אולם במקרים בהם "העדות היא של בעל דין או של בן-זוגו" או "של אדם המעוניין בתוצאות המשפט לטובת בעל הדין שקרא אותו להעיד", יש צורך לפרט מה הניע את בית המשפט להסתפק בעדות זו. במקרה שלפנינו מלבד התובע העיד גם בנו, שאמנם לא ראה את רגע הנפילה ממש, אך הגיע מיד לאחר התרחשותה. אם כך, ספק אם המקרה נופל בגדר סעיף 54 לפקודת הראיות משום שאין עסקינן בעדות יחידה, פשיטא משום שקיימות שתי עדויות. עם זאת, מקובל עליי כי בנסיבות המקרה, יש לדרוש פירוט והנמקה ולו בשל הקרבה של העדים והיותם אב ובנו (השוו: ע"א 761/79 פינקל נ' הדר חברה לביטוח, לה(2) 48 (1980)). אנקוט אפוא גישה מחמירה כלפי התובע ואחיל את ההיגיון הטמון בסעיף 54 לפקודת הראיות. גם לאחר נקיטת מידה מחמירה זו התוצאה בעיניי ברורה, גרסת התובע היא גרסת אמת.

9. התובע מסר עדות מפורטת וסדורה. הרושם שעלה מעדות התובע בבית המשפט כי גרסתו מהימנה ומתארת את נסיבות אירוע התאונה לאשורן. מסקנתי בדבר מהימנות גרסת התובע לא נובעת אך מהתרשמותי הבלתי אמצעית ממנו, אלא בעיקר מתוכן העדות, מהגיונה הפנימי ומן הראיות הנוספות שתומכות בה. לעמדתי, הראיות מציירות תמונה קוהרנטית, ברורה ומשכנעת שמצדדת בגרסת התובע.

10. נוסף לתובע העיד בנו. כבן 25 היום, בתקופה הרלוונטית לתאונה היה סטודנט בטכניון והתגורר בבית הוריו. העד מסר תצהיר והעיד בבית המשפט. מדבריו עולה כי ביום התאונה שהה בבית והכין ארוחת צהריים. סמוך לשעה 15:00 הוא שמע את אביו צועק, יצא מהבית והתקרב למקום בו חנה רכבו, במגרש שנמצא סמוך לבית. העיד כי כאשר ירד במדרגות הבית ראה את הרכב עם הדלת פתוחה, וכאשר התקרב הבחין ברגליו של אביו ליד דלת הרכב הפתוחה. הוא ניגש מן הצד השני של הרכב, וראה את התובע יושב, שאל אותו מה קרה והתובע סיפר לו שנפל. גרסתו של העד מתיישבת עם גרסת התובע בפרטים הנוגעים לנסיבות. כך למשל, המקום בו מצא העד את אביו (ראו עדות התובע בעניין זה בעמ' 16 ש' 5-4); העובדה כי לאחר הנפילה הוא התיישב (עדות האב בעמ' 15 ש' 33-32); הסיוע שהושיט הבן לאביו. העיד עוד כי עזר לתובע להגיע למרפסת הבית ולאחר מכן הסיעו לרופא המשפחה, אשר הפנה אותם לבית חולים (עמ' 20 ש' 33-10; עמ' 21 ש' 4-1). תיאור זו עולה בקנה אחד עם עדותו של התובע, וכן מתיישב עם התיעוד הרפואי שנערך בסמוך להתרחשות התאונה. על כך – מיד.

 

11. לאחר התאונה פנה התובע לקבלת טיפול רפואי. כידוע, למסמכים רפואיים שנערכים בסמוך לאחר קרות התאונה משקל ראייתי, אם כי משקלם לא בלעדי (ראו ריכוז הפסיקה בת"א (שלום קריות) 44663-07-14 פלוני נ' עיריית נהריה (פורסם בנבו, 2.4.2017)). ואכן, במסמכים הרפואיים שנערכו בסמוך לאחר התאונה ניתן למצוא תמיכה בגרסת התובע, הן לגבי תיאור הפגיעה והן לגבי מועד התאונה. בסיכום האשפוז מהמרכז הרפואי לגליל בנהריה נרשם כך: "לדבריו ולדברי המשפחה היום נפל בזמן יציאה מהרכב, נפל ונחבל במרפק שמאל". יש לתת משקל לרישום זה במיוחד נוכח סמיכותו לאירוע התאונה. התסריט לפיו מספר שעות לאחר התאונה התובע ומשפחתו בדו גרסה שקרית אותה מסרו לגורמים הרפואיים, לא מתיישבת עם התרשמותי מהעדים. זאת ועוד, לפי גרסת התובע התאונה אירעה סמוך לשעה 15:00. בסיכום האשפוז צוין כי הוא התקבל למחלקה האורתופדית בשעה 23:27, נתון שעשוי להתיישב עם שעת התאונה, משום שלפני קבלתו שהה התובע בחדר מיון. מכאן, שאין לקבל את טענת הנתבעת כי קיים פער בין גרסת התובע לגרסת לגבי רצף האירועים לאחר התאונה. אמנם, ניתן להצביע על שוני מסוים בתיאור פער הזמנים. בעוד שהתובע העיד כי לאחר 10 דקות מהתאונה היו כבר אצל רופא המשפחה (עמ' 16 ש' 7-6), ציין כי פער הזמנים בין קרות התאונה לקבלת התובע בבית החולים נובע מכך שהתארגן עובר ליציאתם לרופא המשפחה, כי התעכבו אצל רופא המשפחה וכי היה עומס בכבישים. ואולם, לצד אלו ציין כי התובע שהה במיון זמן רב לפני הקבלה למחלקת האשפוז, דבר שעשוי להתיישב עם שעת הקבלה במחלקה האורתופדית (עמ' 21 ש' 10-5). ודוק, השוני בפרטי הגרסה יכול להיות מובן. לעתים השוני בין הגרסאות שמוסרים שני עדים עשוי ללמד דווקא על אותנטיות הגרסאות. כך הוא המקרה שלפנינו.

 

12. הנני דוחה מכל וכל את טענת הנתבעת כי התובע נפל ממחפרון וכי הוא מנסה לייחס את הפגיעה לרכב. טענה זו נטענה בעלמא ולא הונח לה כל בסיס. גם לא סופק הסבר ואף לא ראשיתו של הסבר מדוע יעדיף התובע לטעון כי הוא נפל דווקא ממחפרון ולא מרכב. לא נטען וממילא גם לא הוכחו נסיבות אשר בגינן יבקש התובע לנקוט הילוך שכזה, כגון שהמחפרון לא היה מבוטח. מעל לנדרש יצוין כי ממכלול הנסיבות נראה כי תסריט זה לא הולם את התובע, את התנהלותו ואת נסיבות המקרה. התובע העיד כי למחפרון קיים ביטוח (עמ' 19, ש' 14-11); באותה עת הועסק התובע על ידי משרד הבטחון במחנה "שרגא"; המחפרון היה באותו מקום; והתאונה ארעה ביום שבת (עמ' 15 ש' 30-28). על רקע נתונים אלו, התקשיתי לקבל את טענת הנתבעת בסיכומיה (עמ' 23 ש' 33-31) לפיה מכיוון שהתאונה אירעה ביום שבת שבו אסור לתובע לעבוד, הוא טען כי נפל מרכבו למרות שנפל ממחפרון. "לתזה" זו אין ולו בדל של ראיה ועדיף אילו הנתבעת הייתה נמנעת מלהעלות השערות שלא הונח להן שום תימוכין.

 

13. הנתבעת נאחזת בדברים שצוינו בפרוטוקול ועדת ערר שהתקיימה ביום 16.4.2019 במוסד לביטוח לאומי (במכלול נספח ז' לתיק המוצגים של הנתבעת), שם תחת סעיף 3 צוין כך: "כיום לא עובד עבודה אחרונה מ 2/17 שנפגע במרפק, עבד על מחפרון, הגבלה וחולשה ביד שמאל... יד ימין דומיננטית על רשיון נהיגה". מדברים אלו מנסה הנתבעת להסיק אישור לכך שהתאונה ארעה עת עבד התובע על מחפרון. אין כך מצב הדברים. ראשית, הכיתוב "עבד על מחפרון" עשוי לתאר את מקצועו של התובע ולא כי התאונה אירעה בזמן שעבד על מחפרון. הדבר מתיישב עם העובדה כי הפרוטוקול שיקף דיון בקביעת דרגת אי כושר (במסגרת ביטוח נכות), שם כידוע נועדת חשיבות למשלח ידו של המבוטח, כפי שגם עולה מהפרוטוקול עצמו. שנית, מלבד רישום זה, לא הוצג רישום אחר בו צוין כי הפגיעה אירעה במחפרון. שלישית, התמונה הכוללת אינה מתיישבת עם טענת הנתבעת כי התאונה אירעה במחפרון ולא ברכב.

 

14. אין מקום למסקנה שהנתבעת מבקשת להסיק מהאמור במסמך שנערך ביום 10.3.2017 (תביעת קצבת נכות כללית), שם נרשם – "נפלתי מאוטו" (תיק מוצגי הנתבעת, נספח ז; וראו התייחסות התובע בעמ' 15 ש' 21-20). אינני רואה כיצד דברים אלו סותרים את גרסת התובע. לעמדתי הם מתיישבים עמה היטב. בוודאי אין בכך כדי להטיל "צל כבד", לשון הנתבעת בסיכומיה (עמ' 24 ש' 11-9). כמו כן, אינני רואה בהודעה המאוחרת של התובע למבטחת על התאונה כנתון שיש בו כדי לקעקע את גרסת התובע (נספח 4 לתצהיר התובע; ראו התייחסות התובע עמ' 19 ש' 3). גרסת התובע כי נפגע בזמן ירידה מרכב עלתה עוד ביום התאונה. לבסוף, גם ניסיון הנתבעת לטעון כי התובע נפל בעבר ממחפרון ולכן הוא ביקש לערוך "רה קונסטרוקציה" של התאונה הנוכחית "ולהלבישה" על הרכב – נעדר כל בסיס. אכן, מהמסמכים שצירפה הנתבעת לתיק המוצגים עולה כי בעבר נפל התובע ממחפרון במהלך עבדותו, אך לניסיון לקשור בין הדברים אין כל אחיזה.

 

15. המסקנה שאני מקבל את גרסת התובע וקובע כי התובע אכן נפגע כתוצאה מתאונת דרכים שארעה במהלך הירידה מהרכב.

 

16. הנתבעת הכחישה בכתב ההגנה כי האירוע מושא התביעה מהווה תאונת דרכים (סעיפים 29-26 לכתב ההגנה), ואולם בסיכומיה זנחה טענה זו. עם זאת, אתייחס לטענה זו ולו בתמצית מבלי לחזור מבראשית (ראו הגדרת תאונת דרכים בסעיף 1 לחוק פלת"ד; לגבי שלבי הבחינה אם אירוע הוא תאונת דרכים – ע"א 8061/95 עוזר נ' אררט, פ"ד נ(3) 532 (1996)). בזיקה לקביעות העובדתיות, לא יכולה להיות מחלוקת כי התובע נפגע תוך כדי ירידה מהרכב במובן הדברים בחוק הפלת"ד. פעולת הירידה מרכב נבחנת לפי מבחן משולב, פיזי ומהותי. לפי המבחן הפיזי הכניסה אל הרכב מתחילה עם תחילת המגע הפיסי בין הנכנס לבין הרכב, ואילו הירידה ממנו מסתיימת כאשר רכש היורד עמידה יציבה מחוץ לרכב; והמבחן המהות בוחן אם הפעולה שגרמה לאירוע מצויה בתוככי מתחם השימוש ברכב (רע"א 8744/18 מדינת ישראל נ' פלוני (פורסם בנבו, 12.5.209)). דרך אחרת להסתכל על הדברים, היא על ידי בחינת קיומה של מטרה תחברותית לצד קיומו של מגע פיזי. התובע היה עודנו במגע פיזי כשנפל מהרכב והוא התכוון לצאת מהרכב בתום נסיעה, כך שפעולתו היא בגדר ירידה מרכב במובן החוק.

 

17. לפיכך, התובע זכאי אפוא לפיצוי מהנתבעת, ולשאלת שיעור הפיצוי – נעבור מיד.

 

שאלת הנזק

 

נתונים וקביעות לצורך חישוב ראשי הנזק

 

18. כללי: התובע יליד.1952. ביום התאונה – שאירעה ביום 25.2.2017 – היה כבן 64; כיום הוא כבן 69 שנים. התובע עבד באופן עצמאי.

 

19. הפגיעה והטיפול הרפואי: לאחר התאונה פנה התובע לקבלת טיפול רפואי במרכז הרפואי לגליל. בבדיקתו נתגלה כי הוא סובל משבר מרוסק בחלק הרחיקני של עצם הזרוע, מלווה בשבר בקפיטלום וראש הרדיוס. התובע אושפז בבית החולים למשך יומיים, ידו הושמה בסד גבס והוא טופל בתרופות. ביום 1.3.2017 אושפז התובע בשנית במרכז הרפואי לגליל וביום 2.3.2017 עבר ניתוח לקיבוע פנימי של השבר עם פלטות קיבוע של ההומרוס, וכן קיבוע תוך לשדי של האולנה. התובע אושפז עד ליום 6.3.2017. לאחר מכן המשיך התובע במעקב אורתופדי במרפאות חוץ של המרכז הרפואי לגליל ובקופת החולים ועבר טיפולי פיזיותרפיה וריפוי בעיסוק. התובע התלונן על הפרעות בתפקוד העצב האולנרי, ועבר בדיקת EMG ביום 6.7.2017, במסגרתה נמצא כי לא הופק גירוי חשמלי מהעצב, ובהמשך נשקלה התערבות ניתוחית. יצוין כי לצד הטיפולים במרכזים הרפואיים השונים, בתו של התובע, ג'ורג'ט, שהיא פיזיותרפיסטית במקצועה, העניקה לו טיפולים שכללו בין היתר, תרגילים אקטיביים ופסיביים לשיפור טווח התנועה במרפק, ודיקור יבש לרקמות הרקות ושרירי כתף ומרפק יד שמאל לשחרור נקודות הטריגר שמפריעות לטווח התנועה (ראו תצהיר העדה וכן עדותה בעמ' 10 ש' 13-2).

 

20. הנכות הרפואית. בית המשפט מינה מומחה רפואי (פרופ' שטהל) שבדק את התובע וערך חוות דעת. בחוות הדעת פירט המומחה את ממצאי בדיקתו וכן התייחס לפגיעות קודמות מהן סבל התובע, ובכלל זה חתכים בזרוע שמאל בעקבות תאונה מיום 25.6.2010, ו"מרפק טניסאי" שתועד בשנים 1993 ו-1994. המומחה ציין כי כתוצאה מהתאונה התובע נותר עם הגבלה בתנועות המרפק, הגבלה חלקית לקראת סוף טווחי התנועה הסיבובית, ופגיעה מוטורית וסנסורית של העצב האולנרי.

 

מומחה בית המשפט קבע כי לתובע נותרו הנכויות הבאות:

 

(-) 10% בגין הגבלה ביישור המרפק לפי פריט 41 (7) ב( II) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה, תשט"ז-1956 (להלן: התקנות). פריט זה מתאר "הגבלות ביישור קיים כיפוף מלא של המרפק או שהוא מוגבל מ-°150 עד ל-°90 והיישור אפשרי עד לתנוחה של °60".

 

(-) 10% בגין הגבלה בתנועות סיבוביות לפי סעיף 41 (10)ז לתקנות אשר קובע נכות בגין "איבוד ה-SUPINATIO וה-PRONATIO או הגבלת תנועותיהם במצב נוח ובמצב של PRONATIO בעמדה נויטרלית".

 

(-) 10% בגין הפרעה תחושתית לפי סעיף 31(5)ג לתקנות אשר קובע נכות בגין "הפרעה תפקודית בינונית – חולשת אינטראוסאי בדרגה 3/5".

 

(-) 5% בגין צלקת לפי סעיף 75(1) א-ב לתקנות אשר קובע נכות בגין צלקות בגוף. הליקוי בגינו ניתנה הנכות מבטא דרגת ביניים בין צלקות "שאינן מפריעות, אינן מכערות וצלקות שאינן גורמות להתרופפות קיר הבטן" (ס"ק א'), לבין צלקות "מכאיבות או מכערות" (ס"ק ב'). מחוות הדעת עולה כי הצלקת אצל התובע "הגלידה היטב" ואיננה מכאיבה.

 

הנכות הרפואית המשוקלל שנותרה לתובע היא בשיעור של 30.7%; וללא הנכות הפלסטית – 27.1%.

 

המומחה לא נחקר על ידי מי מהצדדים ואינני רואה מדוע לא לקבל את מסקנותיו בכל הקשור לשיעור הנכות הרפואית. הצדדים לא חלקו על האמור בחוות הדעת, למעט הנטען באופן רפה על ידי הנתבעת בסיכומיה בעניין השפעת העבר הרפואי. התובע נשאל לגבי פגיעות קודמות שהיו לו ולא הכחיש קיומן של פגיעות קודמות (ראו עמ' 12 ש' 30-21; עמ' 13 ש' 28-1). כעולה מחוות הדעת, המומחה היה ער לפגיעות קודמות שאירעו לתובע, ובכלל זה באזור המרפק. כאשר קבע את אשר קבע בחוות הדעת, לא התעלם המומחה מפגיעות אלו וככלל מהמצב הרפואי עובר לתאונה, ועל כן קביעת הנכות מתייחסת למה שהותירה התאונה. במיוחד לנוכח כך שהנתבעת לא ביקשה לחקור את המומחה, אין לקבל את טענתה כי מצבו הרפואי של התובע כיום נובע מתאונות שאירעו לתובע עובר לתאונה. כמו כן, נדחות מכל וכל טענותיה של הנתבעת בסיכומיה לגבי "בליעה של הנזקים", כלומר כי לשיטתה נזקים מאוחרים לתאונה השפיעו על נכותו של התובע או על תפקודו.

 

21. תעסוקה ונתוני שכר לפני התאונה. עובר לתאונה עבד התובע כמפעיל מחפרון באופן עצמאי, וזאת החל משנת 2005 (ראו דוח תקופות עיסוק שצורף להודעה מיום 26.6.2020) מתקצירי דוחות השומה שהוגשו על ידי התובע (ת/4 וכן נספח 8 לתצהיר התובע ת/2) עולה כי הכנסותיו מעסק היו כדלקמן:

 

שנה	הכנסה ברוטו	הכנסה נטו
2014	48,243 ₪	48,243 ₪
2015	48,735 ₪	48,735 ₪
2016	74,537 ₪	72,631 ₪

 

התובע הגיש תקצירי דוחות שומה גם לשנת 2017 – שנת התאונה, וכן לשנת  2018. עיון בתקציר השומה לשנת 2017 מעלה כי תחת הקטגוריה הכנסות מעסק מופיע סכום זניח בסך 876 ₪ (נזכיר שהתאונה אירעה בחודש פברואר 2017); ואילו בתקציר השומה לשנת 2018 תחת הקטגוריה הכנסות מעסק לא מופיע סכום כלשהו. כעולה מהנתונים לעיל, הכנסתו החודשית של התובע עלתה במשך השנים, ובשנה שלפני התאונה היא עמדה על סך של 6,053 ₪ נטו. כפי שניתן להיווכח מהרשימה, הכנסותיו של התובע לא היו גבוהות ועל כן רק בשנת 2016 חל חיוב מס הכנסה ואף זאת בסכום מבוטל. לשלמות התמונה יצוין כי לצורך חישוב שיעור המס נלקחו נתוניו האישיים של התובע כפי שהם עולים מתצהירו. התובע לא טען וממילא לא הוכיח קיום זיכוי מס מיוחדים.

 

לאחר התאונה התובע הפסיק את עבודתו ופרש מכל עיסוק. כיום, התובע אינו עובד ומרבה לטייל, בין היתר באיטליה מקום מגורי חלק מילדיו (עמ' 16 ש' 31-29; עמ' 17 ש' 26-1). אין לזקוף את החלטת התובע להפסיק את עיסוקו כלל רק לפגיעתו בתאונה. קביעה שכזו משמיעה מניה וביה כי הפגיעה בתאונה גרמה לכך שהתובע יאבד לחלוטין את כושרו להשתכר. כפי שנבהיר מיד לא כך פני הדברים. עם זאת, לא ניתן לומר כי ההחלטה לסגור את העסק לא הושפעה מהפגיעה, שכן עד ערב התאונה עבד התובע והשתכר למחייתו. המידה שיש לייחס לפגיעה במכלול השיקולים שהביאו לסגירת עסקו של התובעת, צריכה להיות תואמת את הנכות התפקודית ושלובה עמה.

 

22. הנכות התפקודית: כידוע, ואין צורך לחזור ולפרט בהרחבה מושכלות יסוד, שיעור הנכות הרפואית אינו מבטא בהכרח את הנכות התפקודית, זאת מבלי לגרוע ממרכזיותו של נתון זה בקביעת הנכות התפקודית והגריעה מכושר ההשתכרות (לגבי ההבחנה בין נכות תפקודית לאובדן כושר השתכרות ראו: ע"א 50/62 קליין נ' רוזנברג, פ"ד טז(3) 1572 (1962); ע"א 3049/93 ג'רוג'יסיאן נ' רמזי, פ"ד נב(3) 792 (1995)). קביעת הנכות התפקודית נעשית על בסיס מכלול שיקולים "שיש בהם כדי להשליך על תפקודו ועל השתכרותו וכושר השתכרותו של הנפגע בנסיבותיו הפרטניות, כגון גילו, השכלתו, כישוריו, משלח ידו, עיסוקו לפני התאונה ולאחריה, האפשרויות שעומדות בפניו לנתב בעתיד את עיסוקו במומו, הגריעה בפועל בהשתכרות בעקבות התאונה" (ע"א 2577/14 פלוני נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב בע"מ (פורסם בנבו, 11.1.2015)). כן יש לתת את הדעת ל"מידת השפעתה של נכותו הרפואית על היכולת לעסוק באותו המקצוע ויכולתו לשוב ולעסוק באותו המקצוע ובאותו מקום העבודה בו עבד קודם לתאונה והימצאותו של מקום עבודה שבו מובטח כי הנפגע יוכל להמשיך ולעבוד. כן יש לתת את הדעת לנסיבות שונות ונוספות אשר יכולות להשפיע על יכולת התפקוד של הנפגע כגון מצב התעסוקה בשוק הרלבנטי" (ע"א 4302/08 שלמייב נ' בדארנה, פסקה 8 (פורסם בנבו, 7.2010)).

 

בבואי להעריך את נכותו התפקודית של התובע, שמתי לנגד עיני שיקולים אלו:

 

ראשית, הנכות הרפואית. כאמור, לתובע נקבעה נכות משוקללת בשיעור של 30.7%, כאשר 5% מתוכה מיוחסות לצלקת. המדובר בנכות בשיעור גבוה יחסית, שקשורה באיבר מרכזי בגוף – היד. פגיעה באיבר זה פוגעת בתפקוד התובע לא רק בעבודתו אלא גם בחיי היום יום, לפיכך יש לה השפעה ניכרת על תפקודו. ביטוי מוחשי למגבלות ניתן למצוא בחוות הדעת בה מתוארים המגבלות שנגרמו לתובע. לצד זאת, הנכות ממוקדת באיבר אחד, מה שעשוי לגרום לכך שהתובע יסתגל למגבלותיו, אולם על אפשרות ההסתגלות עשויה להעיב העובדה כי התובע אינו צעיר.

 

שנית, התובע עובד כמפעיל מחפרון עצמאי, עבודה שכרוכה במאמץ פיזי ובשימוש תדיר בידיים. בעדותו מסר התובע פירוט לגבי אופן ביצוע העבודה וכן ציין כי הוא נדרש לעשות שימוש בשתי הידיים (עמ' 16 ש' 25-23; ואינני מתעלם כך שהיד הדומיננטית אצל התובע היא יד ימין).

 

שלישית, גילו של התובע. נתון מרכזי בהערכת הנכות התפקודית וכן בהערכת גריעה מכושר ההשתכרות הוא גילו של התובע. בעת התאונה היה התובע כבן 64. פגיעתו של אדם בגיל זה לא  דומה בהשלכותיה לפגיעה באדם בגיל צעיר יותר. בעוד שאדם צעיר יותר יכול לפנות לאפיקים אחרים ואולי לפצוח בקריירה חדשה, לא כך מצב הדברים במי שהוא פחות צעיר – בן 64.  בגיל זה שקרוב לגיל הפרישה, הכוחות להתמודד עם המגבלות דלים יותר, מה שמוביל למסקנה כי השלכת הפגיעה על הגריעה מכושר ההשתכרות היא גדולה יותר.

 

מתוך ראיה כוללת של הנכות הרפואית שנקבעה ובהביאי בחשבון את השיקולים שמניתי לעיל, אני סבור שיש להעמיד את הנכות התפקודית במקרה הנוכחי בשיעור שהוא גובה מהנכות הרפואית. יש להעמיד על הנכות התפקודית על שיעור של 40%. הגריעה מכושר ההשתכרות היא בהתאמה לשיעור זה.

 

חישוב הנזק

 

23. נזק לא ממוני – בשים לב לגילו של התובע, ימי האשפוז ושיעור הנכות הרפואית, הפיצוי בגין הנזק הלא ממוני הוא 40,750 ₪.

 

24. הפסד שכר לעבר – נקודת המוצא שעסקינן בנזק מיוחד אשר טעון הוכחה בשני מישורים עצם קיומו ושיעורו (ע"א 525/74 אסבסטוס נ' פזגז חברה לשווק בע"מ, פ"ד ל (3) 281, 285 (1976); ע"א 355/80 אניסימוב נ' טירת בת שבע בע"מ, פ"ד לה (2) 800, 809 (1981); ע"א 444/94 אורות ייצוא אומנים והפקות נ' עטרי, פ"ד נא (5) 241, 255 (1997)). הנתונים שצוינו לעיל מדברים בעד עצמם. יש לחשב את ההפסד לפי שתי תקופות, תקופה ראשונה הסמוכה לתאונה ותקופה נוספת מאז שהתייצב מצבו ועד להיום. כמו כן, בשים לב לכך שהתובע עצמאי יש לחשב את ההפסד עד גיל 70.

 

חישוב ההפסד לעבר יהיה כלהלן:

 

תקופה ראשונה: מיום התאונה ( 25.2.2017) למשך ששה חודשים. המומחה מטעם בית המשפט לא התייחס בחוות דעתו לתקופות אי הכושר. התובע ציין בתצהירו (ת/2 סעיף 21) כי בהמלצת הרופאים הונחה להיות במנוחה מוחלטת לתקופה העולה על 10 חודשים. לאור פגיעתו של התובע ובשים לב למסמכים הרפואיים שצורפו, אני רואה לקבוע כי תקופת אי הכושר המלא עומדת על ששה חודשים. לפיכך הפיצוי בגין תקופה זו הוא: 6,053 X 6 = 36,318 ₪, ובתוספת ריבית מאמצע התקופה 37,215 ₪. 

 

תקופה שנייה: מיום 25.8.2017 ועד היום – תקופה של 51 חודשים. ההפסד בתקופה זו מסתכם בסך 123,481 ₪ (6,053 X 51 X 40% נכות תפקודית), ובתוספת ריבית מאמצע התקופה 125,568 ₪.

 

סה"כ הפסד שכר לעבר 162,783 ₪.

 

25. הפסד בגין כושר ההשתכרות לעתיד – בעת התאונה היה התובע כבן 64, כיום הוא כבן 69. לאור העובדה שהתובע היה עצמאי אני רואה לחשב את הפסד ההשתכרות עד לגיל 70 כלומר לעוד שנה. לאור הקביעה בדבר הנכות התפקודית והגריעה מכושר ההשתכרות, יש לפסוק לתובע פיצוי לעתיד בסך 28,570 ₪ (מקדם היוון 11.8; בסיס שכר 6,053 ₪; נכות תפקודית של 40%). לפיכך, הפיצוי המגיע לתובע בגין הפגיעה בכושר ההשתכרות – 28,570 ₪.

 

26. עזרת צד ג' לעבר ולעתיד – נכותו הרפואית של התובע עומדת על שיעור של כ- 30% ולנכות זו השפעה על תפקודו. כעולה מהתיעוד הרפואי שצורף לתצהיר התובע, סמוך לאחר התאונה אושפז התובע בבית החולים והותקן לו סד גבס. כמה ימים לאחר מכן אושפז לצורך ניתוח לקיבוע פנימי של השבר. התובע פירט בתצהירו כי נזקק לעזרת בני משפחתו בביצוע פעולות יומיומיות. לא יכולה להיות מחלוקת כי סמוך לאחר התאונה נזקק התובע לסיוע מוגבר מבני משפחתו (ובכלל זה בתו), וזאת מעבר לסיוע ההדדי הרגיל הקיים בתוך משפחה נורמטיבית (ראו: ע"א 5774/95 שכטר נ' כץ (פורסם בנבו, 19.11.1997); ע"א 142/89 גמליאל נ' אושיות חברה לביטוח בע"מ (פורסם בנבו, 31.12.1989)). מן העבר השני יש לתת את הדעת לכך שבגיל מתקדם יותר בלאו הכי יהיה התובע זקוק לעזרה ולו חלקית (ע"א 185/88 אבו ג'עפר נ' אבו ג'עפר, פ"ד מה(3) 119, 122 (1991)). לאור שיקולים אלו, אני רואה לפסוק לתובע פיצוי גלובלי בגין עזרת צד ג' לעבר ולעתיד בסכום של  35,000 ₪.

 

27. הוצאות לעבר ולעתיד – הטענה להוצאות בעבר היא טענה לנזק מיוחד שטעון הוכחה, אך התובע לא הגיש ראיות כלשהן בנוגע להוצאות. עם זאת, לא ניתן להתעלם מההוצאות שהתובע הוציא לשם נסיעה לצורך קבלת טיפולים רפואיים וכן להוצאות לרכישת תרופות ותכשירים מעבר לאלו הממומנים על ידי קופת חולים. חלק מהוצאות אלו יצטרך התובע להוציא באופן מוגבר גם בעתיד במיוחד בגיל מתקדם יותר. בהינתן שיקולים אני רואה לפסוק לתובע פיצוי בגין הוצאות לעבר ולעתיד בסכום של 10,000 ₪.

 

סיכום

 

28. ריכוז ראשי הנזק:

 

נזק לא ממוני                                                                         40,750 ₪

הפסד שכר לעבר                                                                    162,783 ₪

הפסד בגין פגיעה בכושר ההשתכרות (עתיד)                        28,570 ₪

עזרת צד ג' לעבר ולעתיד                                                       35,000 ₪

הוצאות לעבר ולעתיד                                                            10,000 ₪

סה"כ                                                                                      277,103 ₪

 

29. נזקיו של התובע מסתכמים אפוא בסך של 277,103 ₪. מסכום זה יש לנכות את תקבולי המל"ל בגין נכות כללית אשר כמוסכם בין הצדדים עומדים על סך של 10,000 ₪ (עמ' 19 ש' 21-20).